כשמר סמיטסון ואני חצינו את המדבר בדרך ללאס וגאס, הוא דיבר
ארוכות על החיים שהשאיר מאחור. בעודו נשען על הריפודים העבים
של המרצדס הפתוחה מודל 79', שפעם עוד הייתה ירוקה, הוא סיפר לי
על אווה, נערת חלומותיו, ועל שלושת ילדיהם, שהיו יכולים להיות
הכי יפים בעולם אם אווה לא הייתה בורחת והולכת להתחתן עם הכומר
שבגד באלוהים. החזרה בתשובה מעולם לא הייתה כה מתוקה... הוא
חיפש אותה במשך שנים. עד שמצא אותה, גילה ששינתה את שמה ועל
מצבתה היה רשום אליזבת פון בארט. כשחזר הביתה החליט שהוא עובר
מערבה. הוא השכיר את הדירה שלו למשפחה של סינים שגרה בדירה
מתחתיו והייתה בסכנת התפוצצות אוכלוסין. אותי הוא אסף קצת לפני
היציאה מפילדלפיה. בדרך הספקנו לעבור ב-12 מדינות ולאסוף עוד
חבורה של שלוש בחורות שניגנו קאנטרי והציעו לנו להצטרף לסיבוב
הופעות בינלאומי (למרות שדחינו הצעה זו, הצטרפנו בשמחה לחדרן
במוטל). מר סמיטסון ואני כמעט לא דיברנו עד אותה העת, מלבד כמה
חילופי דברים על הנוף והנהגים בדרך והווגינה של אמא שלהם (מר
סמיטסון אף פעם לא אמר כוס). הוא לא התעניין במעשיי ואני דווקא
מצאתי בשקט נחמה, אבל מר סמיטסון ביקש ממני, 124 מייל מנבאדה,
שאנהג, וכשהתחיל לדבר ניגש ישר לעניין, כאילו היינו החברים הכי
טובים, או יותר נכון, אב ובנו. מר סמיטסון ביקש ממני לקנות לו
בקבוק של ג'ק דניאלס וסיגריות בתחנת הדלק שבה עצרנו כדי לשטוף
את העיניים מהחול. כעבור חצי שעת נסיעה הוא ביקש שאעצור והלך
להתיישב על אחת מהדיונות היחידות שהייתה עליה צל. הוא רק נתן
לי את ארנקו וביקש שכשאגיע ללאס וגאס אשים אלף דולר על המספר
22 (מספר הבית שלו), אלף על המספר 6 (מר סמיטסון היה שרוף על
ד"ר ג'יי) ואלף על 17 (סתם הייתה לו הרגשה). ראיתי את מר
סמיטסון הולך וקטן דרך המראה הימנית של המרצדס, שכעת הייתה
שלי. מאוחר יותר האינטואיציה של מר סמיטסון עשתה אותי מיליונר.