גבעות צחיחות בשממת ארץ עתיקה המסופרת באגדות ילדים
הרים נשגבים המתאספים ונעלמים במשך מיליוני שנים
עמקי נהר נרחבים המשתנים עם האקלים וזורמים אל הימים
ימות נסתרות השוכנות בלב מדבריות, שום איש אינו מבין מהיכן באו
ולאן הן הולכות
ערים כבושות ועשוקות, שם נפלו איש על גב אחיו, דם מלכלך את
הקירות
איים בודדים בלב ים, הטירוף השליו ביום וסוער בלילה ומרים אתו
אדים השמימה
עצים מופלאים בימי השלכת הקודרים משליכים על הארץ עלים מרשרשים
שבשקט מונחים
מפלים עצומים שבנפילתם משתכשכים ילדי המקום, מקלחות החיים
האמיתיים בארץ זרים
גשמים השוטפים וקוצפים הניתזים לשיטפון ממית אך רק בזכותם הזרע
מנביט
כרי דשא קסומים, שם מיני סוגי פרחים וצמחים, אגרונומים
מתרוצצים, מגלים גילויים
ידיעה קטנה המתגלגלת בלחישות אל אוזניים רכות האומרות: הכול
מאותו החומר.
"במות אחרים?"
"משל קטן לחברה המשעבדת שלנו."
"מהו הדבר שגרם למשהו להיווצר מתוך הלא-כלום?"
"החומר האנושי, המימד הכימי פיזיקלי, עובדתי...
שטותי לחלוטין, בעיקר הרוח בתוך נפשנו השואפת כל הזמן לעוד"
"ובכל זאת...
לימודים ומסיבות וכאלה...?"
"אתה מדבר עליי?
השכלה גבוהה... התרוממות רוח.
לא, אני מקשקשת...
אני מגיעה בכל יום בערך לדבר שיש אנשים שקוראים לו לימודים.
אני משתדלת בדבקות לקרוא לו שעבוד וגם שינון לשם פליטה אבל אני
נהנית ואוהבת, בעיקר משתדלת, ואתה יודע, ככה פה ושם"
"כן, אה... לגמרי... כל הכבוד, אני מניח.
בכל זאת זה מלמד משהו...
גם אם נשכח אז זה אולי מפתח את הזיכרון, בין היתר"
"שטויות, זה די מת ואין כלום ואין וככה לא באים והולכים
ושוכחים ואין
ו... אתה רוצה להיות עובד במפעל פלסטיק?!"
"לא יודע... אולי... זאת אומרת, אני מוכן להתפשר על זה... אני
קצת תקוע עם החיים שלי... אז אם ככה אני אכנס לקיבוץ אז
שיהיה... יש להם גם כלבייה בקיבוץ, אולי איכשהו אני אתגנב לשם
עם הזמן"
"הו...
נראה לי... שיש דברים יותר מגניבים, מקדמים אל האור, מקומות
יותר מעניינים. אני מציעה לך לברר, לפשפש עוד
"יכול להיות שקיים צדק בדברייך אבל למי יש כוח לחפש.
אני כבר שנים מחפש ומחפש, ההליכה במקום לעבר הלא נודע משאירה
אותך באותה הנקודה. העניין מותיר אותך ריק."
"שמעת על... מ... שחרות?"
"לא.
הקמת יישוב בארץ?
ועוד קראת לו על שמך?"
"אני... כן... יישוב רוחני. יפעל גם לשינוי חברתי ויהיה
פלורליסטי וקהילתי וטבעוני ויפה ואני לא אחיה שם, אני אמות.
ויקראו לו על שמי,
מדי פעם אנשים... אפילו בערך אחרי 50 שנה, כשדור המייסדים כבר
יהיה זקן ומתפורר, יזכירו את שמי בין תאי הדואר וימלמלו כל
מיני דברים על כך שהייתי בסדר.
אפילו בסדר גמור... ותהיה גם אנדרטה... יצמחו שם מלא סוגים של
פרחים וצמחים שלפני כן לא נראו באיזור אקלים מדברי זה.
ומישהו בדרך לאילת יעבור ולא יבין מה זה המקום הזה וייכנס...
וישתין... וילך... וימשיך לאילת ואז כשמישהו אחר יזכיר הוא
יגיד שהוא שמע על משהו כזה... הוא אפילו השתין שם...!"
"וכך... ואני שואל עצמי למה דברים שכאלה גורמים לי להתבאס
ועושים בי רעדים של אימה... המוות הזה... הכיצד?"
"אין בכך מין הבאסה... כלל וכלל, אלא מן האמת הפשוטה והמציאות
הכואבת על פי ראיית האדם המערבי! בקיצור, שחרות... זה מקום ממש
מדהים..."
"אני אחפש, כדאי שבדברייך יהיה מן האמת ולפחות מין האמת הפשוטה
שתעשה אותי מחויך למקצת מן הזמן ואילו לכמה שניות תמימות עם
קצב אביבי מתקתק."
