בעלת האוב שוב חזרה לסורה.
שולחת ניחוח קסמים,
אל רוח בשורה.
המשכר חושי עבדים,
המושכים אל מעבר לאופק,
חוגגים את מות הבחירה.

מקריאה אל שמים
בקולות של תפילה,
את לחשי החיים.
בין כישוף לשתיקה,
היא חושפת עולם,
בהיסט פרגודי מציאות.

ועולם זה חופף בשמים,
אדמתו היא זהה
וימיו הם אותם הימים.
אך הרוח, היא רוח חלום.
זה אותו העולם,
לא אותו המקום.

בעלת האוב שוב חזרה לסורה.
תורתה היא שלי,
עיוורון ממקודד.
ושפתה, הגדרה אלוהית,
הפוקחת עיניי,
מביעה את כולי.

בכניעה מלאה,
התמסרות לעולם שבין כישוף לשתיקה
שיכרון החושים לא יודע שלילה.
ולחשי החיים סוחפים ללא שובע,
זוהי רוח בשורה, היא משרה גם ניחוח
הגורם לי לרדוף את האופק,
זהו קסם מתוק.

בעלת האוב, מעולם,
ידעה רק את סורה.