כמו בכל יום בשעה המסוימת ההיא, הוא יושב על אדן החלון ומסתכל
החוצה.
הוא הסתכל במשך שעות אחדות, ביום שמגיע לקיצו.
כל יום מחדש היה מסתכל בו נגמר, ומתמלא תקווה שמחר יבוא עוד
יום, וגם בו יצפה מסתיים.
יום אחד ביושבו על אדן החלון כרגיל, כאשר השמיים היו במצבם
היפה ביותר, התרחש דבר מה מוזר ומפתיע.
הוא עצם עיניו לפתע, להרבה מדי זמן, והבעתו נראתה שמוטה.
הוא אף פעם לא עוצם את העיניים כאשר הוא צופה בסיומו של היום!
הוא אף פעם לא נרדם!
רצתי אליו.
לא נראה לי שהוא ידע שאני צופה בו.
רצתי אליו, קראתי לו והוא לא ענה לי. הוא לא פקח את עיניו, לא
הזיז את ידיו.
החזקתי בידו הרופסת, המיובלת, מלאת נסיון החיים. זו שחוותה כל
כך הרבה, הסתירה בחובה חכמה של שנים. דמעות החלו לזלוג במורד
פניי.
תחילה מעטות, מרטיבות את לחיי בעדינות וטוות מסלול קבוע אל פי.
טעמן המלוח והמוכר הורגש היטב. לאחר מכן פרצו הדמעות התדירות
גוברת.
עמדתי לידו, ובכיתי את מותו של האדם הטוב ביותר שהכרתי.

דבר אחד ניחם אותי,
      סבי מת ברגע שלו חיכה בכל יום, ברגע היפה ביותר ביום,
הרגע הדרמטי ביותר, המרגש ביותר.
                         הרגע שהוא הכי אהב.

אולי בגלל זה ישב יום-יום על אדן החלון.
בציפייה למות בזמן האהוב עליו ביותר.
תמיד ידעתי שסבא היה אדם חכם...

- 13 ביוני 2007.