אורן
לאורן שלנו, השחור מראש ועד זנב והלבוש שחורים תמיד, יש שיער שחור, והומור
שחור, ונשמה של בונה חופשי.
אדם מן היישוב, שאיננו מכיר את העולם, יתפתה לחשוב שאם יש מישהו כל כך גבוה,
וכל כך רזה, וכל כך שחור-שיער וכל כך שחור-בגדים, הרי הוא בשום פנים ואופן לא
יכול להיות מתוק-מזג; אבל אורן מתוק-מזג באורח כה נוצרי, וכל כך נדיב-לב
ונוח-לבריות, שאנשים מוצאים את עצמם מופתעים עד כדי מבוכה ממש, כאילו לא ציפו
ממנו לסבלנות האינסופית, שהיא דווקא סימן היכר מובהק שלו. כמובן, זאת איוולת;
כלומר, תדמית וסטריאוטיפ אינם בהכרח אותו הדבר, וגם אם אורן שלנו אינו בוחל
בראשון, הרי את האחרון הוא בוודאי משליך מעליו ומבטל במופגן.
לאורן יש סבלנות לכל המשוגעים, לכל המטורפים המריירים, לכל האומללים והזבים
והמוכים שבאים אל החנות שלנו; הוא משוחח ברצון עם כולם גם כשברור לו שאינם
מבינים מילה, ממליץ על כך-וכך ועל זה-וזה גם כשהוא יודע שאין לזה טעם ממשי;
לעולם אינו מתעייף מהעבודה השחורה שנוחתת כל-כולה עליו; לעולם אינו מתלונן,
לעולם אינו גוער, לעולם אינו כועס; לעולם לא מרים את הקול, אף פעם לא קצר-רוח,
או גס, או תוקפני; נושא בהתמדה כל צורה ואופן של עליבות אנושית מצד
מי-שלא-יהיה, משלים באורך-רוח מלאכי עם מגושמותם ואיטיותם של עובדים צעירים
כמונו, מקבל עליו בענווה נזירית דברי-הערכה וביקורת כאחד.
נקל לשער עד כמה היינו סובלים אילו היה נוכל ונבל, אבל אני חייבת להודות -
ויסלח לי אלוהי המאסונים - שגם טוב-ליבו הוא ניסיון קשה עבורי. אינני יכולה
להיפטר מהתחושה שדעתו לעולם אינה נוחה ממני; שנוכחותי מעייפת אותו במקרה הטוב,
מעיקה עליו במקרה הרע, שהוא מואס בחוסר-מיומנותי, המערים עליו קשיים בלי-סוף.
אני שרויה בפחד המתמיד - בעצם אין לי כל ספק בכך - שכל מעשיי גורמים לו רק צער
וכאב, גם ובעיקר כשכוונותיי טובות, ושבסופו של דבר אין לו ממני אלא צרות וסבל
נוראיים עד ללא-נשוא. ניסיונותיי העלובים להתחבב עליו ולקשור איתו שיחה נכשלים
שוב ושוב במידות משתנות של ביזיון, כשהרושם העיקרי העולה מהם הוא בוודאי
שהתעניינותי בו מאולצת ומזויפת ושאני, באופן כללי ופרטי, טיפשה מאוד.
אבל גרוע מכך הוא לגרום לאדם מצוין שכמותו ייסורים כה גדולים כפי שאני בוודאי
גורמת לו, ואשמה מחרידה שכזו לא מותירה לך ברירה, כידוע, מלבד להרוג את עצמך.
