היה לי דיבור צפוף עם אלוהים.
הייתי חייבת לדבר אתו.
ובמקום זה ישבתי וכתבתי הרים של מילים,
לא ממוקדות, מפוזרות, מהורהרות וחולמות
שלא מובילות לשום מקום.
כל קטיעה חטופה ותכופה שממנה קמתי,
לאסוף את השברים.
הותירה אותי ללא מילים.
לא מחוזקת, לא מחושלת,
חסרת כלים, חסרת אונים.
פחד גדול מהצעד הבא, מהכישלון הבא,
מהנפילה הבאה,
הזמן רץ מתחת למסילה
ונאחז בשברים של ילדות ואהבה
החלומות עפים עד לאין חקר
גבולות השמים נפתחים,
אינם נשטפים בערפל המציאות,
הם מציירים בך את כל מה שאת רוצה.
ולא מקבלת.
ובכל הזדמנות, את הורסת מפחד,
רסיסים של תקווה לצעדים הבאים.
תלויה בכולם, כמעט חסרת כול
בגיל עשרים ומשהו, כמעט שלושים.
הרגשות והדעות והמילים היפות,
התמונות ההזויות, היפות, המוטרפות
אובדות בים הזיכרון ולא עוברות לבדן. |