הערה: הקטע נכתב לצלילי "רומיאו ויוליה" - ראול דיבלאסיו
(ותודה לירון)

אני שומעת צלילים רכים של פסנתר.
הם בוקעים מן החדר הסמוך.
אני הולכת לאט במסדרון, בעקבות הקולות, כמהופנטת.
פותחת את הדלת ומגלה אותה.
נערה יושבת ליד הפסנתר, ידיה קלילות, נעות על הקלידים.
היא כל כולה במוזיקה.
היא שקועה בנגינתה ולא שמה לב שאני נכנסת.
אני סוגרת לאט ובשקט את הדלת אחריי.
אני מביטה בה, מוקסמת.
עיניה עצומות, ראשה נע כבתפילה, ידיה נעות במיומנות ובמהירות
על הפסנתר.
אין ספק שיש לה כישרון.
היא מוציאה את הרגש החוצה והופכת את הרגשות למנגינה.
היא קמה אחרי כמה דקות, מתנשפת בכבדות, כאילו עברה מירוץ. היא
נראית רגועה יותר, שלווה יותר, כאילו הסירה מטען כבד מעל
כתפיה.
אני מחליטה שגם אני רוצה לנגן.
אני מתיישבת מול הפסנתר ומעבירה את ידיי על הקלידים הקרירים.
כשאני לוחצת על כמה מהם, יוצאים צלילים קטועים, ולא מנגינה
זורמת כמו של הנערה ההיא.
אני לא יודעת לנגן.
למרות הכל, אני ממשיכה - בדבקות, בעקשנות, בלי לוותר או
להתייאש.
לבסוף אני מצליחה.
אני מצליחה לנגן רצף של צלילים.
מנגינה.
אני מחייכת בסיפוק וממשיכה לנגן.
הקלה.
מחשבה עוברת בראשי - "לא אפסיק לנגן לעולם".
תמשיכו לנגן את צלילי חייכם, בלי לוותר.
לבסוף תצא לכם מנגינה קסומה ונפלאה, שתמלא את חייכם באושר.