כשעצוב לי, קשה לי או סתם מתחשק לי להיות רחוק מכאן,
אני לוקחת את עצמי והולכת לים.
נשכבת על הדשא הרענן, עוצמת עיניים ומתמכרת לשקט.
לרחש הגלים.
לחום השמש על פניי.
קוראים לזה "לנקות את הראש".
משהו שאני חייבת לעשות מדי פעם.
משהו קטן שאני עושה בשביל עצמי.
מדמיינת אי בודד, אי קטן, שטוף שמש.
רק פיסת אדמה וים.
פרחים בשלל צבעים וגבעה אחת קטנה.
לוקחת את עצמי ויורדת אל החוף.
רצועת חוף ארוכה.
אני הולכת קרוב לקו המים.
נושמת עמוק.
מרגישה את החול החם מתחת לכפות הרגליים.
המים מלחכים את כפות רגליי בעדינות - מים קרירים.
ישנם גלים.
גלים עדינים.
מסתכלת אל האופק.
רואה שם, רחוק, מעבר למים, אישה אחת.
היא עומדת, ממש מולי וממש כמוני מנסה למצוא את השקט שלה.
מתפללת בלב שהיא תמצא את השקט שלה ושאני אמצא את שלי.