הברמן שהגיש לנו את המשקאות בחן אותה במבט יסודי, משורשי שיערה
הצבוע לבלונד דרך אפה הסולד לשפתיה המלאות, המשוחות בליפ גלוס
מנצנץ, ומשם, ביצע זינוק עז למחשופה שהראה שהיא לא סתם
בלונדינית צבועה, אלא בלונדינית צבועה עם חזה נהדר.
קשה היה לי שלא להעריך אותו על הזינוק הזה, כי זה באמת היה
מסוכן ודרש הרבה אומץ, אבל מבעד להערכה התמרדו להם גם כמה
רסיסים של קנאה על כך שלי אין אומץ לדברים כאלה.
הוא שלח לה את חיוך ה"אני ברמן תל-אביבי שמבלה לא מעט בחדר
כושר ואל תשאלי כמה בחורות שמתי בכסא גלגלים", שהיה מעט נועז
לטעמי אבל יכול להיות שהוא עשה קצת את העבודה כי היא החזירה לו
במה שעלול להתפרש כחיוך "הבחור שיושב לידי זה לא קטע רציני, יש
מצב שתרשום לי את הטלפון שלך על מפית בר?" שממש הכעיס אותי.
איך היא שולחת לו חיוכים כאלה כשאני שם? מינימום נימוס.
החלטתי שאם אני לא אקח את המושכות לידיים לא יהיו לי שאריות של
ליפ גלוס מנצנץ על השפתיים בסוף הערב, אז החזרתי את ההתמקדות
שלה אליי באמצעות חיוך "אני הטרמפ שלך הביתה, תיזהרי אם את לא
רוצה ללכת עד כפר-סבא ברגל הלילה". זה עבד נהדר והאינטרסנטית
הקטנה עפעפה אלי במבט מצועף.  
התחלנו לדבר קצת, וגיליתי שהקול שלה די נעים, אבל התוכן שלו
לוקה בחסר, אז יצקתי לתוכן הזה כמה עירויים של אלכוהול עד שכבר
עברנו מהבר לאיזו גומחה בקצה הבר והתחלנו ללכת לאיבוד בתוך
נשיקות לוהטות בטעם של ליפ גלוס ויין.
הברמן כבר מזמן הלך לזיין מישהי אחרת באמצעות המבט שלו, ואני
החלטתי לקחת השראה מביצועיו ולנסות את הזינוק הנועז אל החזה.
"תגיד לי זיו, מה אתה רוצה?" היא שואלת באמצע, משאירה אותי בין
שמיים לארץ, רחוק רק מילימטרים ספורים  מלערסל את ראשי בין
שדיה.
אגרתי כוח והרמתי אליה את מבטי נאבק אך בקושי עם כוח הכבידה
וההיגיון הפשוט שהבטיחו לי שעדיף לי להישאר עם החזה.
"מה זאת אומרת, מאיזו בחינה?" היתממתי.
"מהקשר שלנו? מה אתה רוצה?"
"אנחנו בקשר? אני חשבתי שזה יותר בקטע של כיף, לא?"
איזו דפוקה, הרי רק שעתיים לפני זה היא בגדה בי בחיוכים עם
הברמן, ופתאום אנחנו בקשר. וכשחושבים על זה רגע, מאיפה באה
המילה קשר בכלל? קשר זה מה שיש בשיער כשהוא מסתבך, ובסוף או
שממש כואב לשחרר אותו או שהשערה נתלשת בסירוק, בתוך כזה דבר
היא רוצה להיות? זה לא נראה לי הגיוני.
"מה כיף, אני רוצה יותר מכיף" היא אמרה.
"זה כי את ילדה שלא מבינה מה טוב לה, אין יותר מכיף, הסקאלה
מאוד פשוטה, יש חתירה למצב של כיף, הגעה לכיף, הישארות במצב
ואז ירידה איטית אך בטוחה מהמצב הזה, אין יותר מכיף, אולי רק
ממש כיף" ניסיתי לשטוח בפניה עוד קצת ממשנתי, רק שתיתן לי
לחזור כבר לזינוק שלי.
"אתה יודע שאתה לא ממש יכול לקרוא לי ילדה, כי אני גדולה ממך
בשנה" המשיכה הילדונת להיצמד לתפל.
"זה לא עניין של גיל, זה עניין של בגרות נפשית, וכשמסתכלים על
זה הבגרות הנפשית שלי היא או ממש לא קיימת, או שהיא מקדימה את
זמנה, בכל אופן אי אפשר להשוות אותך אליי" אני מתעקש, ומחליט
להפנות את האצבע אליה, "ומה את רוצה בכלל?".
היא מסתכלת עליי, עיניה נעצמות בקיטשיות, "מה אני רוצה? אני
רוצה ורוד ופרפרים".
מה ורוד ופרפרים עכשיו? חשבתי לעצמי, למה בחורות רוצות ורוד
ופרפרים כל היום? למה ורוד זה צבע מועדף וממתי פרפר זו חיה
אהובה?
הברמן שהעיף אלינו מבט וישר קלט שעברנו ממצב של זיון למצב של
דיון שלח לעצמו חיוך של "אני הייתי סוגר פה תוך שניה עסקה עם
ריבית גבוהה ועוד מחלק דיבידנדים לחברים שלי", וזה רק עצבן
אותי עוד יותר, כי ידעתי שהוא צודק.
"תקשיבי לי" אמרתי לה, "אין לי ורוד ופרפרים בסטוק, אבל יש לי
לא מעט כחול ומגניב להציע לך, זה גם תופס?"
הדלקתי סיגריה כדי להעצים את התחושה שאני מפסיד עליה בעסקה הזו
וששווה לה לקחת אותה עכשיו לפני שאני מתחרט, כשבמקביל שלחתי
אליה חיוך של "בואי נחתוך מהחור הזה ואני אראה לך על מה אני
מדבר", אבל היא הגיבה לי בחיוך של "אם כבר כחול ומגניב אז עדיף
עם הברמן" שייבש אותי באופן מחפיר, וגרם לי לתהות, אולי הייתי
צריך לשקר לה ואז הייתי יכול לעגון בבטחה בין שדייה, במקום
מתקפת הכנות שפקדה אותי וגרמה לי לאבד את הכיוון.
"תקשיב, אני כבר אמצא דרך לחזור, חברות שלי יושבות פה באיזה בר
קרוב, אבל היה לי מאוד נחמד" היא אומרת לי, אחרי כל המאמצים
שלי, וזורקת אותי לאנחות, המבט שלה כמו מאות פרפרים שמשתינים
עלי בקשת.

יצאתי מהבר והלכתי על אלנבי עד החניון בו האוטו שלי, שציפה
להרבה אקשן הערב, הביט בי באכזבה.
על כביש ארבע בדרך ראיתי מכונית עם אורות מצוקה אז מתוך שעמום
עצרתי וראיתי בחורה די נאה בוהה בתסכול במכסה המנוע של רכבה.
"הי, אתה יכול לעזור לי?" היא שאלה במבט מתחנחן, שולחת אלי
חיוך של "תראה איזו כוסית אני, מה אכפת לך להזיע קצת
בשבילי?".
"תלוי" עניתי, מתוסכל מכל הערב הזה, "מה הצבע האהוב עליך?"
"כחול" היא השיבה לי כאילו היה זה מובן מאליו.
"מגניב" אישרתי בחיוך פשוט, "יאללה, בואי נפתח לך את המנוע".