הנה נותנת אני בידיך את המאכלת לשחיטתי.
אותם מקומות אפלים בהם מצאתי מנוח בעבר אינם עוד- האור הבהיר,
המסנוור, המשכיח כל הזייה ופיסת דמיון, הפך לפתע שליט מופלא,
עריץ.
עיניי מתקשות להבחין בין צבע למשנהו, בין פנים לפנים אחרים...
הכל הופך משטח מואר אחד ויחיד בו חשה נפשי חובבת האפילה אבודה
ורפה.
קח הסכין. קח ולך מעליי.
אם תשוב אדע כי ברצונך להרגני.
חצית את הגבול, עתה הנך נתינם של בני האור, ואני עודני בידי
בני האופל.
הס! חוששתני כי חזיתי, אם כי במבט חטוף, בניצוץ האופל בעיניך
המבקשות להיראות מוארות; בטוחני כי אתה מצוי שם, עמוק, מעבר
לחומה האנושית באמצעותה אתה מציג עצמך כעת.
הנה מניחה אני בידיך את הסכין לשחיטתי.
אתה אינך מי שאתה מבקש להיות.
הדמות אותה תציג בכל עת איננה אתה.
הנה בידיך הנשק, קח ולך!
אני אצעד לי, הלוך ומעוד, אל תוך הלהבות מהן הגעתי.
אין עוד זכר לעבר.
הכל נמחק. אבד. נעלם.
כאן נפרדות הדרכים.
אך זכור, הדרך עוד פתוחה! באם תרצה להתחקות אחר עקבות האדם
שבתוכך, שאבד בתהום הנשייה, סערה או בהלת או סופת חול לא יוכלו
למחות את טביעות רגליך במדבר זכרונותיי.
(חלפו שלוש שנים)
הנה תל הווייתי לפניך, הריסות המגישות לך מפתח מבלי להרים את
העיניים הכבושות בקרקע.
הנה שאריותיה של נערה שמכרה את נשמתה ליופי הריק, הנפלא, ומנסה
בכל כוחה להיאחז בשאבד ולסחוט עוד מילים עקלקלות לדמוע על
נייר.
הכיצד אינך רואה? עיוורונך עלול וחזקה עליו שיפגע בנפשות
אוויליות כשלי, הוכחת זאת פעמים אינספור.
כבר הנחתי בפניך את המאכלת בעבר, ופקדתי עליך לקחתה אם ברצונך
להרגני. ידעתי גם אז כי נשמתך אינה שייכת עוד לבני האופל, וכי
ידי קצרה מהושיעך והשיבך אל מקומך היאה, בינות לצללים.
אך השנים חלפו, ומכרתי גם אני את אפלתי האהובה בעבור קרן אור,
יופי מוזהב שאין לשערו או לתארו במילים.
המאכלת נותרה במקומה. לא טרחת אף לכבדני בניסיון להזיזה
ממקומה, לא בכדי לשים קץ לקיומי ולא בכדי להרחיקה ממני.
אל-אלוהים, כמה עיוור הנך! דוחפת אני את הסכין לשחיטתי לידך
הפעם, ואתה, בתגובה, מביט בי בבלבול! השלך אותה או דקור אותי.
אנא ממך, אל תוסיף לעמוד מנגד בהבעת חמלה מזוייפת.
שש שנים. שש שנים ומעולם לא עשיתי דבר להוסיף או לגרוע.
ואני עייפה כל-כך, ומבועתת מעצם המחשבה כי יש פתרון לסבך...
בכנות, אינני רוצה להתירו, אך לא נותרה לי ברירה.
זו השעה, העת להכריע אחת ולתמיד בסוגיות עברי.
בחרתי לחשוף את מעמקי נפשי בפניך. הנחתי בפניך את הכלי להשכחת
נצח הווייתי. אנא ממך, הרוג אותי או סור מדרכי.
איני מסוגלת לשאת עוד את הציפייה.