לשוב את הצללים, להתאבך כעשן מעל אצבעות עדינות למראה אך בלתי
שבירות למעשה; להתכסות באבק, ללטף עבר זוהר ובלתי ייאמן, אפוף
טירוף וגאווה. לשאת עיניים כלות לשמיים זרים, מלאים כוכבים
חדשים, פינות אפלות מלאות געגועים; להתבוסס בזוהמה ישנה, לא
לאפשר לטינופת חדשה לכסות את נפשי.
מי יכתוב שיר על יצור שכמותי? מי ייצור יופי כשפניי על דעתו?
מי יידע את משמעותם של דברים פעוטים אלה?
לחפות בידיים סדוקות על פנים סדוקים ונפש סדוקה, להתגונן בפני
הבלתי נמנע; לחשב את קץ כל הקיצים לאחור, לקוות לסוף טראגי
ומקסים שישאיר רושם נפלא שאינו דומה במתי-מעט למהותו של הסיפור
הנטווה כעת תחת ידיי.
געגועים לריח, לטעם, לצליל, לגעגוע.
מי יפליא בעטו מילים לכבודי? אינני מאמינה לאהבתם של אלה שאינם
כותבים מילים עבורי, ואיש אינו עושה כן...
להתרסק אל הערב,ליצור זכרון מדמם בעמקי נשמתו של מי שיעז לאפשר
לי להתקרב; לאבד ולמצוא שוב, לשוחח, להבין, ליצור תקשורת יש
מאין. כל-כולי מנעול אכול חלודה, שריטות וחריטות בציפוי
המוזהב, חריקות במנגנון מיושן המעורר געגועים לפשטות שאין עוד
שכמותה.
מי ייתן לי פשטות? מי יעניק לי קווים נקיים, נצחיים, צופני
סוד? מי ינצור מגע ידי ודבריי המעגליים, הכאוטיים, הבלתי
רציפים, המטורפים?
לצנוח את השקט, להתנשא אל-על בשובל בוהק, ניצוצות ואש והדר,
וליפול שוב ולשתוק שוב ולאהוב את תחושת האין, להביט מעבר למעטה
החיצוני. לנתק את כבלי המציאות ולדמיין ולהלך במורד שביל מוזהב
והמון מריע; לדעת תהילה ואור ונצח, לנשק בחדווה פצעים ישנים
ולא לאפשר לחדשים להכתים את הגוף העייף, הדואב.
מי יכתוב שיר עבורי? בי נשבעתי: מי שייעשה זאת, ייצור יופי
אלמותי עם שמי על שפתיו ופניי בליבו, שלו אהיה לעד.