|
כשהייתי מעיין
מפכה ובלתי נדלה
ישבת בצילי ורווית.
צחוקך היה לי ניגון
ויופייך לא הכזיב.
וכשעברו סתיו חורף ואביב
תמה פריחת אהבתך
ודמותך לא השתקפה,
כי מימי יבשו
והלכת בלי שוב. |
|
|
הלו רחל, מה את
בוכה? את יודעת
כמה משלמים
במסעדה צרפתית
בשביל אחד כזה
בצלחת?
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.