מסתכל בפס הרחב הצובע לאורך המים,
בוקע מליבה של 'שמש' ומסמן בדרכו
נתיב של אור בוהק
כמו הזמנה

אתה יודע שאפשר לעוף,
כבר כילד ידעת ושוב כבוגר,
האם זה לא היית אתה זה שאמר
'אין כלל דרכים ללא מוצא בעולם הזה
הלא-מוצא היחיד הוא זה שאתה בורא ברוח'

וטיפסת והיית למנהיג אדיר בתחומו,
והיית ונותרת הנער היושב על ראש הצוק, לבדו,
מביט באבות האוחזים בכפות ילדיהם הרכים
נוגעים בגלים,
ולך לא יהיה עוד אבא
אבל על ילדים העזת לחלום

אתה עושה בדיוק מה שאמרת לי לא לעשות:
בונה טירות קטנות ועלובות על החול
ומפחד להיכנס למים.
בדיוק כמו שהאח שלך תמיד פחד;
בתוך תוכך אתה הרי יודע,
כל הרגעים הכמוסים ביותר עם אביך
ועם אהובותיך
היו בלב ים

והיית נכנס ללא מורא
כמו אחד האלים מזנק למים הקפואים,
ואהבת כמו רוח סערה
וידעת שלבך יתפוצץ בקרבך
אם תצטרך להתחיל שוב מן ההתחלה.
וניסית להתחיל
והפסקת לקוות
והפסקת להאמין בפס האור הבוהק
ובכוח היוצר של חלומות מתגשמים

ראה אותך,
כמה רחוק טיפסת , כמה עמוק שקעת,
ראה כמה התרחקת.
האם לא הגיע הזמן שלך להאמין?
טעמת חתיכה קטנה מהחיים האמיתיים
ונבהלת

הים קורץ לך בעצבות-הזו ששניכם שותפים לה,
הדק את חומו אל ברכיך
אל תהיה עצוב,
רגש אחר ישוב,
את דמדומי ההזיה של הבחרות
תותיר כזיכרון מתוק בין דפים
עכשיו עוד יש לך סיכוי
לאהוב שוב.