האדמה כועסת עלינו, אנשים עסקו בעניינים לא להם. הזריקו רעל
לעננים, ניסו לשלוט במשקעים.  הם פלשו  לטרטוריה האלוהית. הם
חפרו בקרקע ושאבו ממנה  חיים, הם לקחו לעצמם את המינראלים
חיוניים לה, את הזהב והפחם והנפט.  עכשיו היא כועסת, האדמה
כועסת.  זאת ודברים אחרים דומים אמר לי גבר כבן  שלושים שנצמד
לגופי במשכני הקודם. לא היה טעם להתנגד ולא עלה בדעתי הדבר,
כולם שאפו למגע גופני. הסדר העולמי השתנה וסדר הדברים בין בני
האדם השתנה גם הוא. אנשים זרים התכרבלו זה בתוך זה שנתם,
אוחזים אחיזת מוות זה בבלויו של זה. רק ככה אפשר לישון. הוא
לבש חליפת עסקים שנקרעה עמוקות בכמה מקומות גלויים וזוהמה
באדמה לחה, זעה ושתן. על אחת מרגליו עדיין נעל גוצ'י שחורה,
השניה הייתה יחפה שותת דם ויבלות פתוחות.
מעולם לא שאלתי אותו על חייו הקודמים, זה לא היה מקובל, אבל
דמיינתי לעצמי אותו כעורך דין. במשכן הקודם שלי חיו הרבה
ניצולים, באופן קבוע הוא הכיל לפחות עשרים וחמשה מהם, למרות
שהרוב לא נשארו הרבה זמן או שמא לא הצלחתי לזכור את הפרצופים.
הם נעו באפלולית בפנים זוהרות בחיפוש אחר דבר מה. עורך הדין
שלי נהג להתעורר הרבה בלילות שואל אם אנחנו עדיין קיימים, מחכה
שאלטף את ראשו הלבן לא מכפי גילו שקרחות עצבים קטנות חרשו את
כולו ואלחש "כן עדיין קיימים". הרבה דיבורים לא היו שם, כמה
שאלות מידי פעם לא יותר מזה. בעיקר רחש תזוזה וקולות נשימה
כבדה.
צחנת המתים לא עזבה את המקום למרות שהגברים נהגו לדחוף את
הגופות החוצה. לא עלה בדעתו של איש לקבור אותם או להרחיקם יתר
על המידה מהפתח. את המתים כיבדו בדרך כלל בכמה גידופים ומשפטים
מסוגננים כמו "מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא בא לכאן
בשביל למות".
לא רחוק מהמיטה שלנו, שלא הייתה יותר משתי שמיכות דקות שלי
וכחמש שמיכות עבות יותר שהביא איתו העורך דין, שכבה גופת תינוק
אותה אף אחד לא בא לדרוש. היא הייתה מכוסה בבד אדום דק והיה
נדמה ששכבה שם מאז ומעולם. מדי פעם אחד החדשים היה מתקרב עליה
וקוטף את השמיכה הדקה לעצמו לא
יודע מה היא מסתירה ומי הכסיל שהשאיר נכס יקר כמו זה ללא
השגחה. אך ברגע בו הייתה מגלה השמיכה האדומה את סודותיה שלא
היו יותר מגולגולת אנושית  קטנה, כמה עצמות חזה ושלושה קילו
בשר אדם מרקיב. היה מתעקב דקה קצרה ומחזיר את הבד הדק למקומו.
איש, איש ממניעיו שלו.    

"אני חייבת ללכת" הודעתי לאדון עורך דין שנייה לפני שהוא נרדם.
הוא החזיק אותי חזק בזרועותיו ומלמל משהו לא ברור,  למשמע
מילותיי הוא שחרר מעט מאחיזתו בחוסר רצון מובהק וביקש שאחזור
מהר.
"לא, אתה לא מבין, אני לא חוזרת. אני חייבת ללכת"  הוא הרפה
ממני מיד, כמעת דחף אותי מעליו, האישונים שלו התכווצו וסוג של
לחוחית בעיניו יבשה במצמוץ בודד.  "את זיהומית?" שאל, קולו
נשמע מחובר למציאות, כאילו העורך דין הישן, האמיתי בא לביקור.
אף אחד לא הבין בדיוק מה לא בסדר עם הזיהומיים, הקשר הגלובלי
בין  בני האדם כבר התנתק כשהם התחילו להופיע.  בכל מקרה ברגע
שאתה רואה זיהומי, אתה מבין שאתה לא רוצה להיות חלק מהם.
הייתה לנו אחת כזאת במשכן, בת 40 בערך,  לא הרבה מבוגרות שרדו
את הפיצוץ - אבל היא שרדה. היא שרדה את הקור, והרעב. אבל נדבקה
בחיה הזאת, אולי זה חיידק או כשל חיסוני אף אחד לא יודע ולאף
אחד לא אכפת. מתים מזה ואף אחד לא רוצה למות. היא נפלה על
הרצפה והחלה להשתעל פולטת קרישי דם רכים , גודלם כאגוז מלח.
היא השתעלה שעה ארוכה  ואז נפלה בתוך שלולית הדם הקרוש. הגברים
קרבו אליה בודקים אם הגיע הזמן לפנות גופה נוספת, אבל היא
מצמצה להם חזרה, אז הם לא נגעו בה, למעשה היא המשיכה למצמץ כמה
ימים, שוכבת במקומה ללא ניע.  עד שהגיע אותו בחור, מבחוץ, אמר
שאת אילו שורפים, שברגע שהם נופלים הם לא קמים יותר אף פעם.
הוא גם אמר שזה מדבק, ששם בחוץ יש מעונות המלאים בכאלה,
ממצמצים. אני לא בטוחה שהוא ידע על מה הוא מדבר, כי אם זה באמת
מדבק למה לא שוכב גם הוא לצידם ממצמץ? בכל מקרה דבריו סיפקו
עילה מצוינת לעלות אותה באש. והיא לא הפסיקה למצמץ עד שנשרפה
כליל. אדם יודע מתי הוא עומד למות, מרגישים את זה, עמוק בבטן.
כולם יודעים מתי הגיע הזמן לעזוב את המשכן וללכת להתחבא כדי לא
ליפול קורבן שרפה לשכניך. מה חושב הזיהומי? מה הוא מרגיש? לאן
חוזר בזיכרונותיו? ולמה הוא מעלה את הריח הנורא הזה? הוא נרקב?
הוא אוכל את עצמו? "אני צרכה לעזוב" פסקתי בשקט. כבר הרבה זמן
הרגשתי בצורך הזה, ללכת. משהו בחוץ קרא לי ונלחמתי בזה. חיכיתי
לאות שפיות, אני יודעת, חיכיתי לאות. למה אף אחד לא העיר לעורך
דין המזדקן על המגע האינטימי מידי עם הילדה בת השלוש עשרה?
לאיש לא אכפת? איפה הרשויות? איפה השומרני הטוב?  אני הייתי
חייבת לעזוב את המקום ההוא. שם בחוץ היה לי למה לצפות.

לא זכרתי איך מצאתי את דרכי למשכן, לא זכרתי אפילו אם הכרתי את
העולם הישן מזיכרוני או מחזיונות לילה. המחיצות הקרות של אותו
מקום הפכו עם הזמן להיות כל עולמי. אף אחד לא דיבר על החיים
הקודמים שלו, גם הקירות שתקו. יכולתי רק לנחש שהמקום היה פעם
מוזיאון. רוח תרבות לא מילאה אותו וגם הקירות היו ריקים
מיצירות אומנות אך חסרונם היה מורגש. האמנתי שפיסות הנשמה
שדבקו קודם לכן בבדים ידעו להישאר במקומם כאשר הציורים עצמם
הוסרו ושימשו כמעודדי בערה. הם האכילו את האש, למעשה המשיכו
לחמם לבבות בני אדם. אך לא בדרך בה היו מעדיפים לעשות זאת.
לא ידעתי דבר על העולם שבחוץ, לא ידעתי הרבה על העולם גם לפני
כן, אבל עתה לא ידעתי דבר. בכל מקרה, לא דברים ברי בדיקה. נכון
שזרמו אלי קרעי מידע אך רובם סותרים. בררתי מספר עצות שחזרו
בפיות רבים וניתן לסכם אותם בזאת:
1. האדמה כועסת, היא פוערת פיה ובולעת. כל הזמן. היא דינמית
ורעועה, אי אפשר לסמוך על הכלבה הבוגדנית.
2. לא דורכים במקומות בהם האדמה נראית לחה או רכה, אילו הם
המקומות בהם הסיכוי שתמצא עצמך בחיבוק חונק עם הקרקע הוא הגדול
ביותר.
3. אם אישן לבד אאכל, בן עם זה ע"י כלבים, עכברושים או בני
אדם.

כשהתחלתי לארוז גיליתי שכל רכושי, מלבד הבגדים שלגופי, הן שתי
שמיכות דקות. ולמרות שלא ידעתי הרבה, ידעתי שזה לא מספיק כדי
לשרוד את הקור, זה כל מה שהיה ברשותי ונאלצתי להסתפק בכך. השד
יודע למה לא עלה בדעתי להילחם על חלוקת  שרידי הציוויליזציה
כשהייתה לי הזדמנות לכך.  
מכיוון שעורך הדין שלי לא הציע דבר, החלטתי על דעת עצמי להחליף
אחת משמיכותיו העבות באחת מהדקות שלי, אולם נתקלתי בהתנגדות.
שקטה אך עיקשת. "העבות הן שלי" פסק. הוא אסף אותן אליו, את כל
החמש בבת אחת וקם, התרחק ממני וקרב לקבוצה קטנה לא רחוקה
במיוחד. היה זה גבר בשנות השלושים ואישה צעירה יותר ככל הנראה
באמצע שנות ה-20 לחייה. הם שכבו זה לצד זו חבוקים ובינהם ילד
בן חמש לכל היותר מונע בדרך המיוחדת שלו לחיבוק להראות אינטימי
מידי. הם לא הכירו קודם לכן, הסיכוי לכך היה מזערי, סוג של
סיכוי לא סיכוי. מתו מיליארדים ושרדו אלפים בודדים. אלא דבר מה
במוחם שאף ליצור תא משפחתי נורמאלי גם אם מלאכותי. מבלי לומר
מילה נשכב עורך הדין לצידם . למרות שהגבר והאישה התעוררו כשזה
פרש את שמיכותיו, הם לא מחו, כי גם אם עורך הדין עיוות את
הדפוס המשפחתי שלהם, הוא הביא איתו שמיכות עבות ולא הייתה להם
בררה אלא לקבלו.