דמותה נראתה לאחרונה כשהיא שכובה ברפיון, אוחזת בכל איבריה
הגלויים באדמת המדבר הקרירה. הרוח, שהחלה נושבת עם ערב, הזהיבה
את שדרתה בחול, עודה על הדמות משבי תכלת, שכיסו מערומיהם בשערה
השחור, העבה וחסר החיים.
עמדתי על אחת הפסגות כשראיתי אותה. מרחקים היטיבו עמה, צובעים
את לובנה בכחול עז, כהה ומושך, מדיף ריח מלא של בשר, של טרף
רך, ענוד בחוסר תנועה על המשקע הדקיק בחול.
גדולה וארוכה הייתה, שכובה בכבדות על החול הקריר, המדבר לה
משענת. הלילה, שכסף במרומים ובתהומות, זינק בפראיות על דמותה,
שוכב עליה בכוח, ובעמדי מרחוק, נראה הדבר רגוע ומלטף, לא מודע
כי המרחקים את עיניי חיללו. כל השקט והדומם קיבלו את צורתה,
כשהם מרחפים דרך עיניה הפתוחות, הריקות, לאורך רצועות הנוף
ההרריות,המוארות בפלגי אור, הזורמים בקביעות מן הירח המנוקב
למעלה.
שיירה של גמלים נראתה באופק, גמלים שהובלו בכניעה על-ידי זקן
בודד, כשהם קשורים בשלשלאות ברזל קר זה לזה. השיירה חלפה
על-פני הדמות, שהחלה לשקוע בתוך קברי החול.
הדמות הייתה גזלה של המוות, אותו זקן תשוש ובודד, אשר הוביל את
החיים, קשורים וחנוקים, בנדודיו הנצחיים בשממה. הזקן וחייו,
החלו להיעלם עם בוא הבוקר, ושערותיה של הדמות הלבינו ממש לפני
שנעלמו אתה בבטן הריקה של המדבר.