הלילה שבין 20 ל21 ביוני. איפשהו אחרי השעה 5 בבוקר.

את כל כך דומה לה אבל את לא היא.
אז נכנסתי למקום שלא הייתי אמור. הבלוג שלך. יצר הסקרנות הכניע
אותי. הייתי חייב לברר מה עומד מאחורי מסיכת העמימות שאת
עונדת. יותר מדי מחשבות רצו לי בכל מה שקשור אלייך. גם אם נראה
היה כי כל השיחות טלפון האלה נראו כמו שניות,וכל העניינים
הפתורים-לא-פתורים עם האקס המיתולוגי, עשית  לי טוב.

צביטות הלב חזרו. הפרפרים האלה, התחושה המפחידה, את כל כך
מזכירה אותה, אבל את לא היא. שנה וחצי טס אחורה בזמן,
בפלאשבקים חסרי שליטה שגורמים לי לכאב. תחושה של חזרה בזמן
לשיעורי החיים שהכי אהבתי ללמוד. לאהוב, לוותר, להעניק מעצמך,
ללטף, לבכות משיר יפה, להתבונן בלהבה של נר, ללכת רטוב בגשם
ולהתרגש מהדברים הכי קטנים. הכי טרוויאלים. לגרום לי לכתוב
שוב, כמו שאני רוצה, בלי מחיקות, בלי חרטה. להיות אני.

כל כך הרבה מחשבות טסות לי בראש עכשיו. את בכלל לא מתארת
לעצמך. אני לא יכול לעשות את זה לעצמי, עוד לא נפגשנו בכלל. זה
מוזר, אף פעם לא כתבתי למישהי בצורה הזאת, בטח שלא מהיכרות כ"כ
ראשונית. את בקושי זוכרת את השם של אמא שלי או איפה אבא שלי
גר. הכניסה האסורה שלי לפרטיות שלך חשפה לי יישות מדהימה.
ואוף, לעזאזל עם המשחקים המטופשים האלה. לא אכפת לי שאני לא
אמור להראות או להגיד או לומר לך דברים כאלה שאני מרגיש, פשוט
לא אכפת. אני כל כך לא בנאדם של המשחקים האלה. הלוואי והיית
מסוגלת להבין מה את עושה לי, מה עשית לי. שנה וחצי הייתי שקוע
במרדפים ובנסיון למצוא תרופה לכאב, לנסות ולמצוא משהו להיאחז
בו. משהו שיחזיק אותי ויתן לי מטרה להמשיך להתקיים, שבזכותו
אני אוכל לקום בבוקר ושחיוך טיפשי יהיה מרוח על הפנים.

משהו בך הרתיע, אולי כל האקסים, אולי המרחק, אולי הידיעה שלא
יתאפשר לנו להתראות הרבה, אולי עצם העובדה שעוד לא פגשתי
לאחרונה מישהי עם אינטיליגנציה ממשית שמסוגלת להתמודד על מקום
בלב שלי. אולי בגלל זה, אני מפחד, וקצת נרתע.

בא לי להפסיק להיות מאוהב כמו ילדה בת פאקין 12, ולהתחיל
להתנהג כמו בן 22.
לא בא לי להיות כמו הזרם, ללכת אחר התהילה החסרת משמעות.
בא לי להישאר בן 22 לנצח.
לא בא לי פסיכומטרי.
בא לי שכל הדביקות הזאת תעלם ממני, או לפחות שאני לא אדחה
אנשים בגללה.
בא לי להפסיק לבכות בלילה מכאב של אכזבה מאנשים טיפשים שלא
מבינים.
בא לי להפסיק לסבול בגלל רצון של אחרים, לקחת את הבחירה שלי על
החיים האלה, בלי הטפות מוסר.
בא לי להתנצל ולהגיד לך שהייתי אידיוט שלא התקשרתי ולא השקעתי
ולו שיחת טלפון מסכנה אחת, וגרמתי לך להרגיש "מציקה" או כאילו
אני לא חושב עלייך. אבל ההתבוננות בחיים שלך גרמה לי להרגיש
כאילו אני מכיר אותך יותר מדי זמן.
בא לי שתהי פה.
בא לי להגיד לך שאת כל כך מזכירה לי אותה, ושאולי זה מראה עד
כמה המצב שלי עצוב, ושאולי זה בכלל מראה עד כמה הקודמת
הכאיבה.
בא לי להפסיק לחשוב יותר מדי ופשוט להיות ספונטני, כמו ששנינו
מתיימרים להיות.
בא לי להפסיק להיקשר כל כך מהר.
בא לי כל כך שתקראי את הכל ותביני אותי, ולא תיבהלי. אבל אני
יודע שזה בלתי אפשרי, אלוהים, כמה אני רוצה שתדעי איך אני
מרגיש.
בא לי פשוט למחוק הכל ולהגיד לך שגם את המכתב הזה מחקתי, ושאני
מחכה ליום חמישי או שישי לפגישה. בלי שקראת אפילו מילה ממה
שכתוב פה.

התחושה של להיות נאהב ע"י מישהו שהוא דומה לי כל כך גורמת לי
לאבד שפיות מרוב געגועים, לפחות כרגע, בין דמעות שנוחתות
בכבדות על המקלדת, וגורמות לי לחשוב אם בכלל הייתי צריך לקרוא
דברים שם.