בום, בום, הקליעים עפים, שורקים, ממש סנטימטרים ספורים  מהראש
שלי ושל אמיר.  "זאת המחסנית השנייה שאני מפרק על הבן זונה
והוא ממשיך לירות לפה", אמיר צועק אליי כאילו שאני עומד בצד
השני של הכפר ולא מטר ממנו.
האש לעברנו נפסקת לרגע, בקשר נשמעים רעשים לא ברורים כשלפנינו
חולף בנסיעה איטית טנדר שנראה בדיוק כמו זה של ברוך השמן,
הירקן שמסתובב בשכונה שלנו.
"מה עושה ברוך השמן באמצע ג'נין?" אני תוהה לרגע.  אמיר מסתובב
אלי, מחייך, "נראה לי הוא מת" הוא אומר לי, אני מחייך אליו
חזרה, "ניתן בו עוד צרור אולי המניאק עוד לא מת"? הוא צועק
ויורה לכיוון החלון שממנו ירו לעברנו.
בקשר מודיעים עכשיו על מחבל הרוג, השחר מתחיל להפציע ואני יודע
שתוך כמה דקות אנחנו חייבים להתחפף מפה, אחרת מכל חלון מחורבן
בעיר הארורה יפתחו עלינו באש.
"הוא מת", אמרתי לאמיר, "שמעתי את וועקנין מדווח בקשר".
אמיר חייך אלי כאילו שהוא זכה בלוטו, "חביבי, אני יורה אני
פוגע , אין משחקים", הוא אומר ובאותו זמן אני רואה את הטנדר של
ברוך דופק פרסה ומתחיל לדהור לעברנו.
את הטנדר של ברוך אני מכיר די טוב כי אני עוזר לו להניע כל יום
ראשון בבוקר כשאני יוצא לבסיס ובתמורה הוא מקפיץ אותי לצומת
כרכור, כדי שאתפוס את האוטובוס.
"צמד לקיר" אני צועק לאמיר ולפני שהוא הבין בכלל מה אמרתי
נפתחה לעברנו אש, אמיר נפל, לא יכולתי לראות איפה הוא נפגע אבל
הוא לא צעק וזה הפחיד אותי.
בפעם האחרונה שאחד החבר'ה נפצע זה היה משה וזו לא הייתה פגיעה
ישירה אלא רסיסים של אחד הקליעים.
אני זוכר איך שמענו אותו צועק ומיילל כאילו שהוא הולך למות,
בסוף הסתבר שזה רק כמה רסיסים שעפו לו לתחת ואחרי שבוע בבית
הוא חזר לפלוגה כמו מלך.
יריתי כמו מטורף לעבר הרכב, "ברוך יא בן זונה", חשבתי לעצמי,
באותו רגע פקד אותי מן רעד שכזה, תחושה שקשה לי לתאר, לרגע
חשבתי שאני בעצמי נפצעתי.
הרכב לא עצר ונעלם באופק, תוך כדי הדווחים בקשר אני מנסה לקבל
תגובה מאמיר, הוא רועד ולא אומר לי כלום, "דבר איתי" אני מתחנן
אליו, הוא מחייך את החיוך הכי גדול שאי פעם בחיים שלי ראיתי,
"אני עף" הוא אומר לי.
מאוחר יותר כבר דווח על הרוג בכוחותינו,  הפינוי היה מהיר
משחשבתי ובתמונה שבחרו לשים בעיתון, הוא חייך, אבל אפילו לא
חצי מהחיוך שהוא חייך כשהוא "עף".
כל מה שקרה לאחר מכן נמחק מזכרוני ונעלם.
זה מוזר, מה שנשאר בזכרון שבראש, איך רגעים כל כך חשובים כמו
הרגעים בהם עוצבה האישיות שלך פשוט מתאדים לאוויר,  בעוד
שרגעים אחרים שטותיים למדי תופסים שם מקום של קבע בראש שלך
ואתה תזכור אותם לנצח.
ביום המקרה סיפרתי להורים שלי בטלפון שזה היה הטנדר של ברוך זה
שירה לעברנו והרג את אמיר.
היה להם קשה להאמין לי והם חשבו שאני מדבר שטויות כתוצאה
מהחוויה הפוסט טראומטית שזה עתה חוויתי, רק תגיע הבייתה ונדבר
על הכל, הם אמרו.
ביום בו חזרתי הביתה חיפשתי את ברוך, רציתי להבין מה לעזאזל
קרה שם ואיך לכל הרוחות הגיע השמן הזה לג'נין?
אם הוא קונה את הירקות שלו מהכפרים הערביים הוא יכול לחלום עלי
דוחף את הטנדר שלו שוב.
כשהלכתי אליו הביתה אישתו לא הפסיקה ליילל ולהתייפח, הדבר
היחיד שהצלחתי להבין ממנה הוא שברוך מאושפז בבית החולים כי ירו
בו.
"אני יריתי בברוך" רציתי להגיד לה "כי הוא ניסה לדרוס אותי ומי
שהיה איתו ברכב הרג את החבר הכי טוב שלי".
"זה מיותר", חשבתי , אם אני אספר לה מה קרה שם,  הזקנה תחטוף
התקף לב ותמות לי פה.
"תודה רבה לך גב' ברוך",  אמרתי לה ועפתי משם לבית החולים.
זה מצחיק לחשוב על זה שכולם קוראים לאשתו של ברוך "גב' ברוך"
בעוד שם המשפחה שלהם הוא בכלל וויז'ינסקי,  בחיים לא תשמע
מישהו קורא לה גב' וויז'ינסקי.  זה לא מפריע לה,  שמעוותים לה
את השם אני מתכוון,  היא אף פעם לא תתקן אותך, כאילו זו ממש
גאווה גדולה להיות גב' ברוך.

"אם ברוך היה ברכב בזמן שכל זה קרה אני יורה בו למוות והולך
לכלא לשארית חיי"
זה היה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו.
כשהגעתי לבית החולים הידיים שלי רעדו,  מהמסדרון הראשי ניתן
היה לשמוע את הצחוק של ברוך,  מלווה בשיעול הנוראי והלח שלו.
"שתי קופסאות של 'טיים' אני מעשן ביום" הוא תמיד טורח לציין ,
"בצבא אני התחלתי לעשן, מאז לא יכול להפסיק, גם אם אני ממש
רוצה" הוא תמיד נשמע מתנצל כשהוא אומר את המשפט הזה כאילו שהוא
מדבר לאחת מהריאות שלו שבטח נחנקת  מעתרן.
נכנסתי לחדר וניסיתי להחזק את הדמעות שהחלו לזלוג מעצבים.
"היית באוטו בזמן שהוא ירה "? שאלתי אותו בתקיפות,  "בטח באוטו
אז איפה בבית"?
לא מתאים לו לברוך להגיב בצורה כזו.
"מה עשית בג'נין יא ברוך"? "מהם אתה קונה ירקות"?
זו לא הפעם הראשונה שברוך רואה אותי מזיל דמעה, אבל יכולתי
להרגיש שהוא מתרכך פתאום והבלבול מתחיל לתקוף אותו.
הוא קימט את המצח והביט בי במבט הזה שהוא דופק לי כשהוא רוצה
שאני אעזור לו לדחוף את הטנדר, עכשיו גם הוא מזיל דמעה וזאת
הפעם הראשונה שאני רואה אותו בוכה.
"איזה ג'נין עיניים שלי? בדרך לעפולה, שם אני קונה ירקות,
ברמזור של צומת מגידו נעצר הטנדר, אני לא צריך לספר לך על
הבעיות שעושה לי הטנדר הזה,  אני יוצא מהרכב ובאים לקראתי שני
בחורים צעירים,  מחייכים, הם חייכו הנבלות, חשבתי שבאו לעזור,
הם דחפו עד שהניע וכשיצאתי מהרכב להגיד תודה, אחד מהם ירה לי
ברגל ונכנס לרכב שלי, השני בעט לי בבטן וקפץ גם הוא לאוטו,
נשארתי על הכביש מלא בדם עד שהביאו אותי לפה".
יצאתי מהחדר מבוהל משום מה, הרגשתי את הרעד ההוא משתלט עליי
שוב.

אם להתבסס על המידע שזה עתה מסר לי ברוך אני יכול להסיק שני
דברים:
1.מי שגנב לברוך את הטנדר היה זה שהרג את אמיר.
2. מה שבטוח זה שאת הטנדר המחורבן ההוא אני כבר לא אצטרך לדחוף
שוב....