היא תמיד בוכה, בשקט, בקול מהוסה, בתוך מרפק, היא בוכה.
מאחורי זכוכית המשקפיים העקומים, המעורפלים מאדים, היא מסתירה
נוגה. אין לי תשובות וגם לא נחמה, לאישה הבוכה.
האף הסמוק משפשוף האמה, עיניים שני, מנופחות עפעפיים, צרובות
מליחות החורצת קמטים. רחמים רבים מקיפים אותה ורגעי האושר
כה מעטים.

בתוך קיטון אפל וטחוב, דמעותיה נושרות על רצפה רכה ללא קול.
אף אחד לא שומע, אף אחד לא מזמין אותה לפצוח במחול  
היא הייתה רוצה לצאת לנשום אוויר צח, אוויר של שטח פתוח
אך יודעת שטעמו יהיה זהה לטעם החמצן בחדרה הדלוח.
בלוטות הטעם שלה עוותו זה מכבר, אין היא חשה דבר פרט לפניני
הדמעות שנוגעות בליטוף על בשר לחייה. אז היא ממשיכה לבכות,
בשקט, בקול מהוסה, בתוך מרפק, היא בוכה.
מוסיפה מעט תבלין לטעם חייה.