תמיד הייתי פחדנית. מאז שהייתי ילדה קטנה. פחדתי לטפס על עצים
מפחד שאפול ואשבור את הראש ויצחקו עליי. שנאתי את מגלשות המים
כי המים נכנסו לי לאף וצרבו במשך כמה דקות.
אני מאלה שיושבים ומסתכלים על אחרים נפצעים ומתחבטים, ורק
כשאני רואה שהכול בסדר גם אני עושה, אם בכלל. לא מלכלכת את
החצאית.
אני לא חושבת שאני יודעת מאיפה הפחד הזה נובע. זה פשוט היה שם
כל הזמן, חלק ממני. משהו שלא הייתי אני בלעדיו. זה משהו שתמיד
לחש לי באוזן שזה בסדר שאני לא מסתכנת. ושאם אני אטפס על העץ,
אני אפול ואמות. וזה יהיה חבל.
על בסיס הפחד הפכתי להיות מי שאני היום; בחורה פחדנית וסגורה.
מעולם לא עשיתי חורים באוזניים או קפיצת באנג'י. אפילו בצבא
העדפתי ללכת על משרת מזכירה פשוטה, נוחה [והכי חשוב: לא
מסוכנת!]. היום, כשהצבא מאחוריי, אני קצת מצטערת. חוץ מזה
שלמדתי להכין קפה והישבן שלי קיבל צורה של מגש, לא הרווחתי
הרבה בצבא.
אולי בגלל הפחד הזה אני לא שמחה. היום הקנאה מתמזגת עם הפחד.
הרצון להיות הרפתקנית. אבל עבר זמן רב מדי, והפחד מושרש עמוק
מדי. אין מה לעשות, רק להמשיך ולחיות את חיי כמו שעשיתי עד
היום, עד שיהיה לי את האומץ הרגעי, החד פעמי, לעשות מעשה
אמיץ.
לפעמים אני חושבת שהזמן לעשות משהו הגיע, אבל לא. זה היה רק
תעלול. זה לא הזמן. אבל עכשיו, עכשיו אני בטוחה שזה כאן. זה
המקום לעשות את זה. זה המקום שבו אני נוטשת את הפחד, את הילדות
המוגנת, את החממה שלי, את הכל מאחור ועולה למעלה-למעלה.
לחלקיק שנייה אני לא פוחדת. וזה כל מה שצריך.