עוד יום אפרורי בשישי רמלה. ואני לא מדברת על מזג האוויר.
not going anywhere, קרן אן ברקע, וזה עוד יותר מקבע אותי
בחדר, מכריח אותי לרשום את כל הדברים שנשבר לי מהם, ולא
מהתקופה האחרונה. מאז שאני זוכרת את עצמי.
נמאס לי ממשחקי כללים ברורים של ידע כללי על העולם הזה. למי
אכפת מה הולך שם בין פתח לחמאס כשלסבא יש רגליים רקובות,
שכובות על מיטת "יד שרה" וכל יום הוא כתמול שלשום. אותו מראה
נוף של החניה שלנו, ואותן חדשות של ממשלה שנפלה כבר מזמן (רק
שאף אחד לא דאג להצהיר את זה רשמית). נמאס שבתקופה האחרונה,
אובייקט, הוא שהיה הכי קשוב אליי מכול. הוא לא התפרץ, לא זלזל
ואפילו לא שפט אותי. רשמיי ביומן שהתנהלו כמעט בכל יום שטוף
קסאמים, גרם לי להרגיש קצת בודדה אבל גם מסופקת. אנשים, כן,
אנחנו, בשר ודם, כאלה שיכולים להגיד מילה טובה למישהו אפילו
שאנחנו אכולי קנאה מבפנים ובדיעבד סוטרים לעצמנו על כל גומה
בפנים שעשתה לו את היום. אתם קשובים מאוד, אבל לעצמכם הרבה
יותר. זה מדהים לגלות כמה אגוצנטריים נהייתם. ועוד יותר מזה,
כל אימת שתגלו נקודות תורפה אצל חברים שלכם, המידע פשוט ידלוף
מכם. בדרך זו אחרת, אולי אחרי שנת לימודים, ואולי אחרי תעודת
התואר הממוסגרת בחדר. נמאס לי מהשיחות חסרות התוכן על סקס. מה
כבר עשיתם מזה? משהו אלוהי, מלחיץ שחייבים לעבור לפני הצבא?
נמאס לי מיחסים. ממטומטמים שלא מודעים לעצמם אפילו, מתינוקות
חסרי ישע, ובעיקר מהורים לוחצים. נמאס לי מכל המסגרת הענקית
הזו שבנינו כדי לנסות לשרוד בכאוס הזה. אף אחד לא שאל מה דעתי,
ומה דעתכם, פשוט נולדנו לתוך זה, ולכו תסתדרו. יש כל כך הרבה
הנחיות ב"לטיפשה" (פמיניזם בהחלט לא הצד החזק שבי) על איך צריך
לחיות נכון ולאכול ולנהוג. בקיצר, כור היתוך במגזין חודשי.
נמאס כבר לקטר, ולשפוך כל דבר על דף, כי אין באמת עם מי לדבר.
נמאס לי להתאים את עצמי אליכם (אני חושבת שאת עניין השפה
הרדודה כבר מיציתי פה). נמאס מלא להיות קונפורמית כמו שאר
העולם ה"נורמלי". אבל מי קבע שאתם נורמאלים בכלל, אה?!