ככל זוג צעיר היינו זקוקים למקום משלנו. בעיר בה למדנו, אני
לתואר שני בפיזיקה ודינה לתואר ראשון בביולוגיה, לא נמצאו כמעט
דירות מתאימות, ואלו שהתאימו היו במחירים מרקיעי שחקים. בליית
ברירה החלטנו לנסות את מזלנו במושבה הסמוכה, יישוב קטן שנוסד
לפני למעלה ממאה שנים ולא השתנה הרבה מאז. החלטנו לפנות למתווך
דירות שיעזור לנו למצוא את מבוקשנו. משרדו של המתווך בו בחרנו
נמצא בבנין ישן סמוך לרחוב הראשי. מיד אחרי שהתחלנו להסביר
למתווך את רצוננו נכנס למשרד לקוח נוסף, אדם זקן אך זקוף
וערני, והתיישב לחכות בסבלנות לתורו. הסברנו למתווך שאנו
מעוניינים בדירה שתתאים לנו כרגע בתור זוג סטודנטים ושניתן
יהיה להתאימה בהמשך לצרכים של משפחה עם ילד אחד או שניים
וכמובן שלא תעלה מעבר לסכום שביכולתנו לשלם. המתווך פתח את פיו
לענות, אך באותו רגע התערב הזקן שהמתין לו:
"סליחה על ההתערבות, אך לא יכולתי להימנע מלשמוע את שיחתכם
ונדמה לי שיש לי משהו שיכול להתאים לכם".
"רק רגע, אלו הלקוחות שלי!" התערב המתווך.
"אל תדאג. לא תצא מקופח", ענה לו הזקן. "אולי נסע כולנו למקום
שאני מציע ונראה אם יש על מה לדבר?"
נכנסנו כולנו למכוניתו של המתווך ונסענו נסיעה קצרה לאחד
האזורים הישנים ביותר היישוב. בתוך חצר מלאה צמחיה ראינו בית
שהיה ברור מאד כי נבנה בשלבים לאורך זמן רב. בחזית הייתה מרפסת
פתוחה לחצר וממנה נכנסנו למסדרון קטן. משמאל הייתה כניסה לסלון
ולחדר שינה. מימין כניסה למטבח, חדר שירותים וחדר אמבטיה ובסוף
המסדרון חדר עם קירות אבן עבים שהיה ככל הנראה המבנה המקורי,
אליו נוספו עם השנים שאר חלקי הבית. על אף ההזנחה שניכרה בבית
ובחצר היה ברור לנו כי מבחינת גודל וחלוקה ענה המקום לצפיותינו
באופן מושלם, אך כלל לא היינו בטוחים לגבי המחיר, הרי מדובר
בבית עם חצר, לא בדירה, וגם אלו היו יקרות מדי עבורנו.
"כמה אתה רוצה על המקום?" שאלתי את בעל הבית. הוא נקב בסכום
קטן במעט מהסכום אותו הצגנו למתווך כמחיר המרבי שנוכל לעמוד
בו. "אתה בטוח?" שאלתי יחד עם המתווך למשמע הסכום. "אתה יכול
למכור בסכום כפול או משולש, למה לרדת כה נמוך?" הוסיף המתווך.
"כן,אני בטוח במחיר, ולא, הבית הזה אינו שווה יותר", ענה הזקן.
"זהו בית ישן שזקוק לשיפוצים רבים לפני שיתאים למגורי משפחה.
לזקן בודד כמוני זה לא משנה הרבה, וזוג צעיר כמוכם יכול לשפץ
את הרוב במו-ידיו ללא השקעה גדולה, אך משפחה שתרצה לגור כאן
תצטרך להשקיע סכום גדול מהמחיר הזה כדי לבצע את כל השיפוצים
בזמן סביר. בנוסף - האדמה היא אדמת מדינה, כך שכל שינוי במבנה
זקוק לאישור מינהל המקרקעים בנוסף לאישורים הרגילים."
"עדיין זה נראה לי כמחיר מגוחך", אמר המתווך.
"זה המחיר הנכון. אינני מתכוון לרדת ממנו, אך בודאי גם לא
לעלות".
העפתי מבט לעבר אשתי, בעיניה היה מבט חולמני והבנתי שהיא כבר
רואה איך ייראה המקום לאחר שנגמור לשפצו.
לאחר סיור נוסף בבית ובחצר, סיכמנו להיפגש בעוד יומיים אצל
המתווך לסיכום הפרטים והסדרת הקניה. הזקן נשאר בביתו והמתווך
הציע לנו לחזור איתו למרכז.
תוך כדי נסיעה שאלנו מי הזקן. "הוא איש ידוע מאד בסביבה, אך גם
איש מסתורי מאד. הוא חי לבד כבר עשרות שנים. לא ידוע אם היה
נשוי אי פעם אך יש שמועות שונות. אומרים שהיה מאוהב במישהי שלא
יכלה להינשא לו ולפיכך נשאר רווק. אחרים אומרים שהיה נשוי
ליפהפייה מהממת, אך היא חלתה ומתה לפני שהספיקו להביא ילדים
לעולם. לפי סיפור אחר הוא פשוט הסתכסך עם כל משפחתו וניתק כל
קשר עם קרוביו וילדיו. ידוע שהוא עשיר, או לפחות מבוסס היטב.
הוא תורם ביד רחבה וברצון לכל נושא הקשור לילדים או בריאות ויש
גם שמועות עקשניות שהוא תומך בסתר במספר גדול של משפחות שאיבדו
את יקיריהן באסונות שונים. יחד עם זאת לא ידוע מאין יש לו כסף.
לא זכור שאי-פעם עשה משהו לפרנסתו, אך תמיד היה לו כסף. לפני
שיצאנו אמר לי כי כבר קשה לו לטפל בבית ובחצר כבעבר ולפיכך הוא
מעוניין למכור."
למחרת התייעצנו עם חברים ועם הורינו. כולם אמרו שהמחיר טוב
מכדי להיות אמיתי ובוודאי יש בעיה כלשהי. ניסינו לברר גם
בעירייה ובמרשם המקרקעין אך לא מצאנו כל פגם. כל הרישומים
הצביעו על כך שכל שאמר לנו הזקן אמת.
לאחר שסיימנו את חתימת החוזה וסיכמנו את כל התנאים נתן הזקן את
מלוא העמלה (כולל חלקנו) למתווך ואף הוסיף לו ביד נדיבה. יצאנו
ממשרדו של המתווך מרוצים אך מבולבלים. לפני שנפרדנו אמר לנו
הזקן כי יפנה את הבית עד סוף השבוע וישאיר לנו את המפתחות אצל
המתווך, "ואני מקווה להשאיר לכם גם מתנה קטנה", אמר ולא פירש.
בשבוע לאחר מכן קיבלנו מהמתווך את המפתחות ואת כל המסמכים
הדרושים לשינוי רישומי הבעלות. הזקן השאיר את רוב הריהוט בבית,
כך שיכולנו לעבור לגור בו ללא הכנות מרובות. לאחר ניקוי יסודי
של המטבח, השירותים וחדר השינה החלטנו לעבור לגור בבית ולטפל
בשאר החדרים ובחצר במשך הזמן, תוך ניצול חופשת הקיץ הקרובה.
ניגשנו לעירייה ועדכנו את רישומיה, ולאחר מכן פנינו לרישום
המקרקעין. הפקידה בדקה במחשב ואמרה שהיא אינה יכולה לבצע את
השינוי המבוקש כי הבית והמגרש כבר אינם רשומים על שמו של הזקן.
"נפלנו במלכודת", חשבתי ובחשש רציני שאלתי, "על שם מי, אם כן
רשום הבית?" הפקידה ניקתה היטב את משקפיה, מצמצה מול מסך המחשב
וקראה את השמות. "רק רגע, אלו השמות שלנו!" התפרצתי. "איך זה
ייתכן שזה כבר על שמנו?" הפקידה ניקתה שוב את משקפיה, הקישה
במקלדת, מצמצה מול המסך ואמרה "הרישום שונה לפני שבועיים. אז
גם הועבר השטח מבעלות המדינה לבעלותכם."
"לפני שבועיים, זה עוד לפני שחתמנו על החוזה... ומי שילם על
הכל...? מוזר מאד", חשבתי. הודינו לפקידה ויצאנו המומים.
החלטנו לנסות לברר עם הזקן מה המשמעות של הפרטים שמצאנו. בבית
לא נשאר כל סימן שיעיד לאן עבר. שאלנו את השכנים, אך הם רק
ידעו שהזקן עבר ונפרד מהם לשלום יום לפני שעזב, בלי לומר היכן
הוא מתכוון לגור. המתווך סיפר לנו כי הזקן לא השאיר כל כתובת
אצלו, ואפילו חשבון הבנק אליו הועבר הכסף נסגר יום לאחר העברת
התשלומים. הזקן לא השאיר שום סימן שיאפשר למוצאו.
"כנראה שלכך התכוון כשדיבר על מתנה קטנה. תארי לעצמך מה היה
עושה לו התכוון למתנה גדולה!"

בשבועות לאחר מכן המשכנו לנקות את החצר, שהייתה פעם גינה
מטופחת ולאחר זמן קצר חזרה להיות כזאת. ניקינו ועיצבנו מחדש את
הסלון ושיפצנו את חדר האמבטיה. פינינו מהמרפסת רהיטים ישנים
ולכלוך שהצטבר משך שנים ועשינו אותה לחלק מרוצף בגינה. קשה
להאמין שמקום כה נעים עלה לנו פחות מדירה קטנה בבית רב-קומות.
לבסוף נשאר רק החדר בקצה המסדרון במצבו המקורי. אף שהיה גדול
למדי, הוא שימש כמחסן משך שנים והצטברו בו מיני דברים שונים
ומשונים שלא היו כבר ראויים לשימוש או היו כה מלאים באבק שלא
ניתן היה לזהותם כלל. בנוסף לכך התברר כי חדר זה לא חובר
לחשמל. קירות האבן העבים היוו בעיה רצינית בהעברת צנרת החשמל
והחדר שימש ממילא כמחסן, כך שלא היה צורך של ממש בחשמל. בשבילי
זאת הייתה בעיה. התכוונתי להשתמש בחדר כחדר עבודה כל עוד אנחנו
לומדים, ובעתיד להפכו אולי לחדר ילדים, אלא אם כן נוכל להוסיף
עוד חדר לבית. ללא חשמל לא ניתן היה להשתמש בחדר אלא כמחסן.
אולי בכל זאת לא קנינו מציאה?...
החלטנו קודם כל לפנות את החדר ולנקותו לפני שנחליט מה לעשות
בו. פינוי החדר היה יחסית פשוט: רוב החפצים שהיו בו היו כה
ישנים ובמצב כה גרוע שלא היה כל ספק שמקומם בפח. מצאנו אף
שרידי אוכל ושימורים ישנים שהועברו גם הם לפח. קשה יותר היה
להחליט מה לעשות בקופסאות מלאות מסמכים ישנים. רובם הועברו
בסופו של דבר לפח כי הם היו במצב התפוררות כה מתקדם שאף ידידים
מומחים בארכיאולוגיה התייאשו מכל סיכוי להצילם.
באופן מפתיע היו מספר מסמכים שנשמרו במצב טוב, וביניהם שטר
קניין של הבית המקורי מלפני למעלה ממאה שנים. לא הופתענו למצוא
כי השם על השטר היה זהה לשמו של הזקן ממנו קנינו את הבית. האם
ייתכן שמדובר באותו אדם? כנראה שהזקן הוא נכד או נין לאדם
שבשטר, כך החלטנו. את מעט המסמכים במצב טוב (כולל, כמובן, את
שטר הקניין) שמרנו בתיק מיוחד שהביא לנו חבר המתמצא בשימור
מסמכים ישנים. בפינת החדר, מתחת לערימות של חפצים וניירות
מצאנו שולחן כתיבה ישן וכסא עץ פשוט. להפתעתנו היו שניהם במצב
כה טוב שהחלטנו להשאירם כדי שישמשו (לאחר ניקוי וצביעה, כמובן)
כבסיס לריהוט חדר העבודה העתידי.
לאחר פינוי החדר מכל תכולתו ראינו כי הקירות מתקלפים. משך
השנים נצבעו שכבות רבות של צבע מסוגים שונים על הקירות וכעת הם
התקלפו במקומות רבים. החלטתי לקלף לגמרי את כל שכבות הצבע
הישנות ולאחר מכן לצבוע מחדש ישירות על הטיח או האבן, תלוי מה
יימצא מתחת לצבע המתקלף. התחלתי את העבודה בקיר משמאל לדלת
והתקדמתי נגד כיוון השעון. בשלב ראשון ניקיתי רצועה בגובה
כעשרים ס"מ סמוך לרצפה מסביב לכל החדר. מידי יום ניקיתי עוד
רצועה כזאת - וגם כך לא חדרתי את כל שכבות הצבע. הורדתי שכבות
צבע בעובי אצבע והיה ברור שיש עוד שכבות באותו עובי על הקיר.
לאחר שסיימתי סבב ראשון של ניקוי צבע ישן ופינוי כל הזוהמה
שנוצרה היה ברור דבר אחד: החדר הרבה יותר גדול משנראה במבט
ראשון.
כעת, כשהתקרבנו לסיום העבודה התחלתי לעבוד ביתר מרץ, ואף
שהייתי מוגבל לשעות היום בלבד עקב חוסר תאורה, עבדתי כל יום
כמעט עד חשיכה. סבב זה של עבודה התחלתי בתקרה ועברתי לקירות
השלמים. את הקירות שבהם החלון והדלת השארתי לסוף. לאחר הסבב
הראשון היה לי ברור שליד המשקופים תהיה העבודה מייגעת יותר,
והעדפתי לראות כיצד ייראה החדר כמה שיותר מוקדם. מתחת לשכבות
הצבע המתקלפות החל להתגלות הקיר. בניגוד לציפיות הוא לא היה
קיר אבן גס וגם לא טיח. מתחת לצבע החל להתגלות קיר חלק כמו שיש
ובצבע אפרפר, מתכתי משהו, ללא כל בליטות או שקעים.
בסופו של דבר נשאר לי רק קטע הקיר הסמוך למשקוף הדלת. השעה כבר
הייתה אחרי השקיעה, אך בכל זאת רציתי לסיים. ליד המשקוף
השמאלי, בגובה החזה, נתקלתי בקשיים בגירוד הצבע. לאחר עבודה
מאומצת הצלחתי לגרד מספיק כדי לגלות שהיה משהו בקיר. לוח מתכתי
מרובע ודק ובאמצעיתו חרוט עיגול. הלוח היה מודבק לקיר או שקוע
בו, לא ניתן היה להבחין באור הגווע, והחריץ מסביב לעיגול היה
עדיין מלא בשרידי צבע. הדבר נראה דומה להפליא למפסקים מסוימים
הנמצאים במעליות, אך ללא כל סימון, ללא תאורה אחורית וכמובן -
יחיד. חשבתי שאולי זה מפסק חשמלי, אולי בכל זאת היה חשמל בחדר.
ניסיתי ללחוץ על העיגול - הוא לא זז כלל. נדמה היה לי שהרגשתי
משהו, מעין סחרחורת קלה או אולי זרם חשמלי חלש, אך לא הייתי
בטוח. האור בחלון דעך עוד. ניסיתי עוד לחיצה על העיגול, לא
ראיתי שום תגובה, אך שוב חלפה בי הרגשה משונה. החדר כבר היה
חשוך כמעט לחלוטין. פתחתי את הדלת כדי שהאור מהמסדרון יחדור
לחדר. ניסיתי שוב ללחוץ על העיגול - כלום לא קרה. החלטתי לסיים
לאותו יום ולהמשיך למחרת. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת.

אשתי התלהבה לשמוע על ה"מציאה". הקירות החלקים וכעת הלוח
המשונה עוררו את דמיונה. רק שאלה אחת התעוררה לה: מה המשמעות
של לוח ובו כפתור יחיד?
למחרת בבוקר נכנסנו שנינו לחדר וניסינו ללחוץ חליפות על הכפתור
ללא שום תוצאה. רציתי להמשיך ולנקות את שרידי הצבע האחרונים
מהקיר וסגרתי את הדלת כדי שהאבק לא יתפזר בשאר חלקי הבית. אשתי
ישבה עדיין ליד השולחן בניסיון לחשוב מה עושה הלוח המוזר.
התחלתי לגרד את הצבע ליד הלוח ותוך כדי כך נגעתי בכפתור. שמעתי
צרחה מהשולחן והסתובבתי. ליד השולחן ראיתי מפלצת. לא ברור מי
נבהל יותר - אני או המפלצת. המפלצת הייתה יצור בערך באותו גובה
שלי, ללא שיער, ללא אף ובעלת עור קשקשי. היא עמדה ליד הכסא
עליו ישבה לפני כן אשתי, אך אותה לא ראיתי באותו רגע. המפלצת
ניסתה לכסות את ראשה בידיה ואני לא ידעתי מה לעשות. לא היה
בידי כל אמצעי להתגונן מפניה, אפילו ארגז כלי העבודה היה מונח
על השולחן, אך מצד שני, היא לא נראתה תוקפנית, רק מכוערת מאד
ומבוהלת מאד. דאגתי גם לאשתי, היא לא נראתה בשום מקום, האם
המפלצת פגעה בה? זה לא נראה סביר, אך מה סביר במצב כזה? ניסיתי
לחשוב במהירות, להבין מה גרם לכל זה, ואז הבנתי ,הנגיעה בכפתור
גרמה למפלצת להופיע. לחצתי שוב על הכפתור ופניתי לשולחן.
המפלצת נעלמה, אך אשתי נפלה מהכסא מעולפת. נשאתי אותה לסלון
והשבתי את רוחה בעזרת כוס מים קרים. לאחר שהתאוששה ניסינו
להבין מה קרה.
"ראיתי אותך מתחיל לגרד את הצבע ופתאום הופיעה במקומך מפלצת.
צעקתי, המפלצת הסתובבה אלי ואז התעלפתי. מה קרה לך?" אמרה
אשתי. סיפרתי לה מה ראיתי.
אשתי חשבה לרגע ואמרה, "מהתיאורים של שנינו ברור לי שהמפלצות
היו אנחנו עצמנו. הכפתור העגול גרם לנו להשתנות למפלצות וחזרה.
זה ממש מפחיד!"
"כנראה שאת צודקת", אמרתי, "אך למה לא קרה כלום בהתחלה?" ותוך
כדי שאלה עלתה התשובה מעצמה, "הדלת! רק אחרי שסגרנו את הדלת
התחיל הכפתור להשפיע!"
"אתה בטוח?"
"בוודאי. גם אתמול בערב פתחתי את הדלת כדי שייכנס אור
מהמסדרון. הדלת הייתה פתוחה כשניסיתי לבדוק את הלוח והכפתור!"
אשתי נצמדה אלי והצטמררה בחשבה על מה שעברנו.
"אולי הבית רדוף רוחות וזו הסיבה שקנינו בזול?"
"לא נראה לי. אף אחד מהשכנים לא הזכיר דבר וגם אנחנו לא ראינו
ולא שמענו דבר. לו היו רוחות בבית לא היינו יכולים לישון כאן
כבר כמה חודשים מבלי שיפריעו לנו."
"אז איך נדע?"
"נצטרך לבדוק עוד."
"אתה מתכוון להפוך שוב למפלצת?!"
"אינני מוצא את הרעיון מושך במיוחד... אך איך נוכל לבדוק זאת
אחרת?"
לא קיבלתי תשובה. אשתי השקיעה את פניה בכתפי וניסתה להירגע.
לאחר שנרגעה שתינו כוס קפה חם ודנו עוד בנושא. לבסוף הסכמנו
שאגמור לנקות את החדר משרידי הצבע הישנים עם דלת פתוחה ולאחר
שהחדר יהיה נקי ננסה לבדוק אם אין עוד הפתעות סמויות בו ואז
נחליט מה הלאה.
במשך הבוקר גמרתי לגרד את הצבע מהקירות ואפילו מהחריצים בלוח
המוזר. ביחד עם אשתי שטפנו את הקירות ואת הרצפה. משקופי החלון
והדלת היו צבועים בצבע ישן ודהוי אך ללא נטייה להתקלף, כך
שהחלטנו לא לגרדו - לפחות לא בשלב זה. ניקינו גם את החלון משני
צידיו ואת הדלת. החדר נראה נקי ומבריק - כמעט סטרילי, אך הצבע
האפרפר היה גם קצת מדכא. לא פלא שהדיירים הקודמים העדיפו לצבוע
את החדר ולא להשאירו כך, חשבתי. לאחר שרצפת החדר התייבשה עברנו
במישוש ובהקשות על כל שטח הקירות בתקווה או פחד למצוא עוד
"מציאות" כמו הלוח עם הכפתור, אך לא מצאנו דבר.

הספר השלם ניתן להורדה בחינם בכתובת: www.lulu.com/mharel50