כמה זה כואב לראות אותך כך, איש יקר,
כמה שזה לא נכון שאתה שוכב כך בתוך חדר מעוות.
אילו יכולתי עכשיו רק לדבר אליך ולדעת שאתה שומע אותי,
אילו יכולתי רק לשבת מולך ולדעת שאתה רואה אותי.
סבא יקר, אני כאן לידך, לא זזה, אני כאן באש השורפת,
אל תדאג, אני כאן, אל תדאג, סבא יקר, רק לידך, לא אוציא חלק
מגופי
אל מחוץ למקום המעוות הזה...
אני יושבת כאן כבר כמה ימים, יושבת כאן מבלי להרעיש את כאבי
החוצה.
כל כך דוקר לראות אותך כך, כל כך לא אמת שזה דווקא אתה שמונח
ככה ללא תזוזה,
כל כך כואב לראות אותך מחובר למכשירים שמשקרים את נשימותיך,
ומה עכשיו סבא? מה עכשיו?...
אני אמשיך לשכב על כאבים,
וזה ישתלם... זה ישתלם כשאדע שנשימותיך יהיו מתוך רצונך ולא
מתוך מכשירי פלסטיק...
ואני...? אני אצא מכאן מתי שאתה תצא...