20.6.07

אירית,
כשכתבתי את היצירה הזאת הדמות שלך כל הזמן הייתה עולה למולי.
את היא בעצם "הדוברת" של היצירה הזאת. כי רק את מכירה אותי עד
כדי-כך טוב שהיית מצליחה לדבר אותי ועליי יותר מכל בנאדם אחר
בעולם הזה.

ג'ניה... המילה הראשונה שעולה לי בראש שמאפיינת אותה זה
ליאור.
כמה שהיא אהבה אותו. וכמה שהוא אהב אותה. אולי אפילו טיפה יותר
ממנה. אבל הוא אהב וברח, והיא אהבה ורדפה.
היא תמיד הייתה אומרת שכשהוא רחוק אז זה קל, הוא לא באמת
מעניין אותה, היא באמת מצליחה לראות טיפה מעבר ל"ערפל העתיד"
שעוטה כמעט באופן תמידי את דמותו. וכשהיא הייתה רואה אותו...
היא הייתה מאבדת את עצמה. הוא היה עומד מולה והיא הייתה מאבדת
את עצמה, היא הייתה רואה מעבר, דרכו. וכל אותם רגשות שהיא
הייתה כל-כך מנסה לדחוק לאיזו פינה נידחת בגוף, היו מציפים
אותה בעוצמתיות גדולה יותר. היא הייתה נאבדת בתוך הדמות הזאת
שהייתה נגלית לפניה. וגם הוא... היה חזק עד שהוא היה רואה
אותה. ואז נופל, פצוע, חבול, לא יודע איך להתמודד איתה, עם
הרגשות, עם האהבה התמידית שלו אליה. אפילו כשהיא כבר הפסיקה
לאהוב אותו, כשהיא הייתה טובעת בתוך מערבולת רגשות שהיא מעולם
לא הסכימה לקרוא לה אהבה, הוא עדיין אהב אותה. וכמה שהוא אהב,
ככה הוא פגע.
המבט הזה שלו... כמה לילות היא הייתה מתקשרת אליי ובוכה לי על
המבט הזה שחודר אותה, שפוצע אותה. מבט הסכין שלו. וכמה ששנאתי
אותו כשהיא הייתה בוכה בגללו. נראה לי ששמעתי ואמרתי את השם
שלו יותר פעמים משאמרתי את השמות של המשפחה שלי בכל החיים.
שנאתי אותו בשביל שניים. בשבילי ובשבילה. כי היא ידעה והייתה
מודעת אליו ואל הכאבים שהוא מעורר בה, אבל היא מעולם לא הצליחה
למצוא בעצמה מקום להכיל שני רגשות עצומים כל-כך - גם אהבה (או
איך שהיא לא קראה לזה) וגם שנאה.
שלא תבינו אותי לא נכון, היא לא הייתה אובססיבית אליו. בכלל
לא. היא ידעה את מקומה וידעה לעמוד על שלה, והייתה ונשארה תמיד
אותה בחורה יפה. ודעתנית. היא פשוט הייתה הולכת לאיבוד רק
למשמע השם שלו. היא הייתה נהיית בחורה טיפה אחרת. תמיד הייתה
מנסה לחפש דרכים כדי ליצור איתו אינטראקציה אחרי כל פעם שהוא
היה הולך. הוא היה הולך והיא הייתה מחפשת. אף-פעם לא הוא.
אבל הוא אהב אותה. השתיקה שלו רק הוכיחה עד כמה שהוא אוהב
אותה. הוא כל-כך אהב אותה שהוא היה מאבד את המילים, שהוא היה
מאבד את עצמו רק לנוכח מחשבת האינטראקציה איתה. והיא... היא
הייתה שואפת כוח רק מהמחשבה שהיא תקבל עוד לילה בחיקו. עוד
נשיקה אסורה. וסקס מדהים. וכמה שהיא הייתה בוכה אחרי שהוא היה
הולך. איכשהו, תמיד הוא היה מצליח להגיד משהו שהיה מעיף אותה
אלפי קילומטרים לרצפה. ואולי זה היה חלק מהקסם המיוחד שלו
בשבילה. שלא משנה כמה חומות היא הייתה מכתרת את עצמה בהן, הן
תמיד היו נעשות בלתי נראות למולו. ממש כמו ג'ניה האמיתית.
היא ידעה שלא משנה מה, הוא תמיד יהיה שלה. אפילו בעוד שנה או
בעוד 50 שנה. היה ביניהם קשר שלא מהעולם הזה. אולי אם הם היו
ביחד שוב הם היו הזוג הכי יפה בעולם. אבל הם לא. היו. ולא משנה
כמה שהוא היה נואם לה נאומים מלאים בשכנועים עצמיים כמה שהם לא
מתאימים וכמה שהוא כרגע לא מחפש חברה, היא ידעה שבסופו של יום,
הוא חוזר למיטה ריקה. או למיטה שלה לסירוגין. ומעבר לזה היא לא
הייתה צריכה כלום. שיטעם קצת מבחורות ישראל, שימשיך לחפש אחרי
בחורה שתרגש אותו ולו מאית כמוה. והוא מעולם לא מצא. לא בחורה,
ובסופו של דבר, גם לא אותה.
מעולם לא שמעתי אותה אומרת על נשיקה שהייתה לה מהנה. חוץ
מהנשיקות שלו. היא התנשקה עם הרבה, חלק "סבבה", חלק פחות. אבל
הוא... הוא היה ה-נשיקה שלה. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בעוצמה
על עוד נשיקה חוץ מהנשיקה שלו. והסקס... היא הייתה נהנית.
הייתה מספרת שהיה נחמד. אבל מעולם לא מדהים, כייף, אדיר, כמו
שהיא הייתה מדברת על הסקס איתו.
וכמה בחורים רצו אותה, וכמה שהיא הייתה מנסה, וכמה לבבות שהיא
שברה. והיא באמת רצתה, הרגשתי את זה כל-כך עמוק וחזק עד כמה
שהיא רצתה, עד כמה שהיא באמת נתנה להם צ'אנס אמיתי. אבל בסופו
של "דייט", היא הייתה חוזרת, עם דמעות בעיניים וכמהה אליו
כל-כך. והיא ידעה שהוא לא כזאת מציאה גדולה, רוב הבחורים שהיא
יצאה עימם היו יותר ממנו בהכל. ביחס שלהם אליה, בהתנהגות,
באהבה. אבל לא היו להם את התלתלים שלו ולא את האף העקום הזה
שלו. הם פשוט לא היה הוא. ורק אותו היא באמת רצתה.
וכמה שהיא הייתה פוחדת מזה שיום אחד היא תהיה רווקה זקנה
וממורמרת רק בגלל שהיא תמיד מצאה בכולם פגמים, רק בגלל שהיא
חיפשה כל דבר שיזכיר לה אותו, רק בגלל שהרגש היחידי שהיא
הצליחה להרגיש אי-פעם היה האהבה שלה אליו.
ואינספור פעמים שהוא היה פוגע בה. כמעט לעולם לא מתנצל.
והיא... כמה שהיא הייתה נשברת, מתפרקת, סולחת. לא משנה כמה
חמור היה מה שהוא עשה וכמה שהיא הייתה אומרת שהיא לעולם לא
תסלח לו, כשהכאב היה טיפה מתיישן, שוב אותו רגש עצום היה חוזר
ותופס פיקוד על ליבה. על כולה. והיא... הייתה נאבדת בתוך הרגש
הזה, לא הצליחה למצוא מפלט מהרגש הזה אליו. לא הצליחה למצוא
בעצמה את היכולת לכעוס עליו. והיא תמיד סלחה לו. והוא אפילו לא
היה מתנצל. אבל היא הייתה סולחת. כי רק לו יש יחס מיוחד ממנה.
וכמה שהיא הייתה שונאת מקומות המוניים. היא הייתה שונאת
צפיפות, שונאת כשאנשים זרים היו נוגעים בה. היא הייתה מרגישה
כאילו מישהו מנסה לזהם אותה, לפרוץ לתוך המרחב הפרטי שלה. "עד
המרחב הפרטי שלי!". והיא גם הייתה קשה עם גילויי אהבה. מעולם
לא התחילה בשיחות למיניהן על אהבה לחברותיה או לסובבים אותה.
רק עליו. אבל היא אהבה. אהבה המון. בלב. והלב הזה היה אחד
הדברים השבירים והמוגנים ביותר שלה. כמה אנשים ניסו וכמה
האמינו שהם הצליחו לגעת ולו במאית ממנו. טיפשים שכמותם! אם הם
רק היו יודעים שהלב שלה מכיל אהבה עצומה לכמות מצומצמת של
אנשים. שכואב לה רק בגלל אנשים מאוד מסוימים, ושהיא מפחדת
מרגשות ומתרצת אותם בכל דבר אפשרי, רק לא ברגש. באהבה. רק לא
בקשר אליו. בקשר אליו תמיד הכל גלוי, מעולם לא מוסתר. גם כשהיא
הייתה מנסה - היא מעולם לא הייתה מצליחה.
פעם היא אמרה לי שאם הוא היה בא, כאן ועכשיו, ומציע לה להתחתן
איתו, היא הייתה זורקת הכל ורצה איתו לחופה. והיא פחדה כל-כך
ממחויבות. סקס היה לה חשוב, אבל לא כמו מחויבות. היא פשוט לא
הייתה מסוגלת להתחייב בלי להרגיש איזשהו רגש עז של כמיהה ושל
חיבור נפשי כלשהו. אבל איתו... היא רק חיפשה במחויבות הזאת.
הייתה מוכנה להתחייב לו בכל הזדמנות שרק הייתה נקרת בדרכה.
מודעת לעצמה ולכך שסביר מאוד להניח שהקשר שלהם נועד לכישלון,
שהשוני ביניהם הוא עצום מדי מכדי שיהיה אפשר לגשר עליו, שהוא
לא מספיק מחובר לעצמו ואליה. אבל לא היה לה אכפת. כי היא יצרה
לעצמה ליאור משלה. את הליאור שרק היא הכירה. ורק הוא הכיר. היא
הכירה אותו. אבל הוא... לא הכיר מאית ממנה אפילו. הכיר את
הבחורה שהיא נתנה לו לראות, את הבחורה שהיא הייתה נהיית למולו.
מעולם לא עצמה עד הסוף. פחדה... שהיא תאהב אותו בטירוף חושים
עצום יותר וחזק יותר (אם זה בכלל היה אפשרי).
אף-פעם לא ראיתי אותה מחייכת באושר גדול יותר מאשר כשהיא הייתה
איתו, גם ביחד וגם ביחד-לחוד. אני זוכרת שלפעמים הוא היה מתקשר
אליה, סתם כדי לאחל לה שבת שלום, והיא הייתה כל-כך מאושרת. היא
הייתה מתקשרת אליי, ורק מהקול שלה יכולתי לראות את הילת האושר
שסבבה אותה ברגע זה. הוא היה הסם שלה. היא הייתה נרקומנית
ליאור.
ג'ניה... המילה הראשונה שעולה לי בראש היא ליאור.
ואהבה.
הוא תמיד היה צוחק על הבגדים שלה, היה אומר שאין לה סגנון,
אבל הוא תמיד אהב אותה.