איזה באסה זה להיות K2. אולי שמעתם עלי, אבל רוב הסיכויים
ששמעתם על הר אחר, קצת יותר מפורסם. קוראים לו אוורסט, מכירים?
בטח שאתם מכירים אותו, הוא ההר הכי גבוה בעולם, כולם רוצים
לטפס עליו. אף אחד לא מתעניין בהרים אחרים, כל החכמה זה להגיע
הכי גבוה שאפשר ולשרוד. אני מביט עליו מכאן, ממרומי 8611
המטרים שלי (ביום קר) ולא מבין מה כולם רוצים ממנו. בסדר, אז
הוא יותר גבוה. ביג פאקינג דיל, אפשר לחשוב שאצלו השלג יותר
לבן.
בכלל, אני לא זוכר שהזמינו אותנו למדידות. איך יכולים לקבוע
גובה של הר, עם מטר? עומד איזה מטפס על הפסגה ומתעצבן בכל פעם
שמישהו בעמק שומט את הצ'ופצ'יק מהמתכת וצריכים להתחיל מחדש? גם
לא יצא לנו לעמוד גב אל גב אף פעם. אתם יודעים, הרים לא נוטים
לזוז ולנהל כינוסים חברתיים. ככל הידוע לי, יכול להיות שאני
יותר גבוה, אבל אף אחד לא מקשיב.
כוס אמק בני האדם האלה, אפילו שם נורמלי לא העניקו לי. נתנו לי
אות ומספר, כאילו אני ויטמין. נראה מישהו בולע ויטמין בגודל
כזה. זה שאני לא הכי גבוה, או הכי מפורסם, לא אומר שאני לא שוה
טיפוס. אתמול עברה פה משלחת שבדית, כזאת מנוסה, עם GPS והכל.
שאלתי "בא לך לעלות אלי לראות את הנוף?". איפה, לא הסתכלה עלי
אפילו. ישר הלכה לאוורסט הזה.
מילא אם הייתה לו אישיות נחמדה, אז לפחות הייתי מבין מה כולם
עולים עליו. אבל אוורסט הזה, סתם סנוב. כל היום עם הראש
בעננים, משוויץ בכיבושים שלו. זאת אומרת, אני יכול להבין, גם
אני הייתי מספר לכולם אם היו לי כל כך הרבה נעיצות בפסגה.
עדיין, אני לא מבין מה כל כך נורא בלטפס על ההר השני בגובהו
בעולם. אני נחמד, אני מנומס, יש לי חוש הומור, אני צנוע, אולי
אפילו יותר מדי. מה, זה שחסרים לי כמה מאות מטרים אומר שאני
פחות טוב? הרי העיקר זה הביצוע ואני יכול להבטיח שטיפוס עלי זו
חויה בלתי נשכחת.
אוורסט... סתם חרא.

חוץ מזה הוא חייב לי כסף.