הסתכלתי עמוק
קצת יותר מתמיד
אל מעל אל מעבר
לברור המחשיד
אל ערש הקיום,
שבאבני הבנייה
של הרוח והשמש,
של יסודות האדמה
בתוך קירות הים
בתוכי, בתוכך
מניצוץ ללהבה
מנוכחות לנשיבה
המכה גלים אל הסלעים
הדועכים לחול על חוף שלווה
ובהיתי שם בעומק,
בנפלאות בריאה,
הורסת ובונה.
באדרות מגוון היא משתטה,
אותה גברת משתנה,
אולי אדון, אולי שכינה.
נושפת רוח על עולם
והחיים באמתחתה
מאחורי מסיכות האפשרי
מעבר למראה.
שם נהר רוחות של טבע
שוב נמהל אל האדם
עולם נפרש מכל ישות
והיקום חובק כולם
ובתוכי ניצוץ בריאה,
עוד עיר של אלוהים.
מקדש של יצירה מוקדשת,
לקדושתם של כל החלקים.
וגם בתוכך. |
