אוהב אני את שעות הבוקר המוקדמות. את אותה התלבטות שחרית של
אדמומית שנדלקת ממזרח ומגרשת ערפיליות חשוכות שאצות רצות
ומתפזרות על פני השמים. כבר שנים שאני זורק את עצמי מן המטה
החוצה ומתגלגל במכנסונים קצרים,  אל צינת הבוקר הצובטת כל פיסת
עור בגופי בנעימות שאין לי יכולת לתאר.

בשעה 05:45 אני אמור לקבל את עיתון הבוקר. אם הוא לא מגיע,
מתחיל משא ומתן טלפוני קשוח עם מחלקת ההפצה של העיתון. אני הרך
והנעים, הופך להיות קפיטליסט קשוח וחסר פניות העומד על זכותו
לקבל את העיתון בשעה שנקבעה. על כסא הפלסטיק במרפסת אני יושב
ומדפדף בחלקו הראשון של העיתון. אם זמני בידי, אני ממשיך למוסף
הכלכלי. את דף המאמרים אני שומר לשעות הצהריים. הוא עוזר לי
בעיכול הארוחה העיקרית.

גם רעייתי שמשכימה עמי, מקבלת את הנתח שלה מן העיתון. כשאני
נכנס הביתה עורי צבוט ואדמדם וכל קמטוטי הלילה כבר הוחלקו.
כמאמר המשורר אני חש כ"ארי הקם לעבודת הבורא" ולאחר טעימה קלה,
אני יוצא לצעדה היומית בדרך לעבודה. כשלושה קילומטרים בקו
אוירי שנמשך דרך שדות וחצרות בתים עד למקום עבודתי.

דאגות ובעיות לא פטורות, תמיד ניתן לטפל בהן בעת הצעידה. אין
כמו הליכה ברוח הבוקר כשהראש עוד מלא דם מחומצן שמוזרם בעוז
עקב פעימות הלב המואצות בצעדה. אני כבר מורגל היטב, יודע שכדאי
להכין רשימה מסודרת של בעיות לקראת הצעידה בבוקר. חשיבת הבוקר
מוכיחה את עצמה ללא צל של ספק. אין אפס. כשאני מגיע לעבודה,
נשאר לי רק להכין רשימות מסודרות של הבעיות שנפתרו.

הדרך מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון מורכב מחיתוך
אלכסוני דרך חצרות בתים ונביחות כלבים. החלק השני נפתח לשדה
בור שבו פעורים בורות ישנים ואני חייב להזהר ללכת בשביל דק
שביניהם. החלק השלישי יוצא אל הרחוב הסלול בקטע שבין השכונה
הראשונה של העיירה למקום העבודה.

ועכשיו לאחר שתארתי לכם את סדר יומי הקפדני, אתפנה ואספר לכם
קורות ארוע מסויים מלפני מספר שנים שנחרת בליבי ונשאר פתוח עד
היום בשאלה בלתי פטורה. אני חייב לציין שאני מטבעי ריאליסט
שאינו מאמין בשטויות ובתעלומות בלתי פתורות כביכול, אך דווקא
השאלה הזו שעלתה באותו יום, עוררה מיד לאחר שנפתרה - בעיה חדשה
ומציקה שממנה לא נפטרתי עד היום.

זה היה בחורף של שנת 2004. היה יום שמש קריר ואני הייתי בחלקו
השלישי של המסע היומי, פוסע על המדרכה מלאת המהמורות כשלפתע
הסתבכו רגלי בגוש צמרירי שחרחר. כלב חסר צורה עם שאריות של
קוקר ספניאל הכשיל אותי בחוצפה. בעוד אני מנסה לבעוט בו בכעס,
שמעתי לפתע קול נשי במבטא אנגלו סקסי בולט:

"חכה אדוני, סליחה - רק רגע..." הכלב נפנה ורץ בנביחות קצרות
לכיוון האישה שהופיעה מולי. הצצתי בה. היא נראתה כבת ארבעים.
גבוהה ממני קצת. שער שטני גלי ופנים חכמות ונאות. היתה לה גזרה
דקה ועיניים ירוקות ענקיות שהיישירו מולי מבט עז שכלל לא תאם
את השאלה המפתיעה שהיתה בפיה.

טיפות טל עוד היו תלויות על מחטי האשלים והן טפטפו כמו גשם
אירופי בחלקו התחתון של העץ. מובן שעצרתי והמתנתי לשאלה כשאני
מרגיש איך כל הבעיות הבלתי פתורות, בהן עסקתי עד אותו רגע,
נסחפות אחורה לכיוון העורף במערבולת  מסחררת.

יום כזה עוד לא היה לי ואני מדבר על הבוקר. מי יודע איזה המשך
יהיה ליום. כל התוכניות המסודרות שלי הולכות להזרק לפח האשפה.
הבטתי באשה והמתנתי לשאלה שעמדה לשאול.

כאלה דברים לא קורים כל יום ואני כמו שכבר סיפרתי לכם, איני
מאמין בשטויות. אני כמו שכבר ודאי הבנתם, אדם שונא הפתעות
שחייו מסודרים בנתיב אחד קבוע. מה שאתם אוהבים לקרוא "מרובע".
כן אני מרובע. נוח לי עם דברים צפויים. אני לא אוהב הפתעות.

"לא דופק חשבון", אומרת לי האשה. "האם זה דיבור ברוטאלי ?"
פערתי את פי בתדהמה. אבל לא היה זמן להתחמקות. זה רק אני והיא
בבוקר של כלום ואין איש סביב. ניסיתי לחפש מישהו בסביבה. לא
היה. חייבים לענות. הכנסתי את גלגלי המוח להילוך שני ולחצתי על
דוושת הגאז כמעט בפאניקה. עברו עוד כמה שניות ואני התחלתי
לנחות.

משייטות עיני על פניה היפות: - "ממממ.. גבירתי" כך אני: "לא
דופק חשבון, זה רק סוג של אמירה מאד מקובלת". "זה אמנם מצלצל
קצת גס כאילו,  אבל זה ביטוי כשר לחלוטין שמשמעותו - לוקח
סיכונים - כלומר - עושה את מה שחושב ולא נרתע מסיכונים".

נרגש מתגובתי המוצלחת, ליקלקתי את שפתי והצצתי באישה היפה.
והיא כך עומדת לפני מחייכת ואומרת במבטא המצחיק שלה: " תודה
רבה, עזרת לי מאד". עוד דקה, אני מציץ בשעון והיא והכלב נעלמו
כאילו לא היו שם כלל. אני מתחת לאשל המטפטף משפשף את המצח
וממשיך לצעוד מהורהר עוד מאה מטרים אחרונים לכיוון מקום העבודה
שלי.

סהדי במרומים, הלך לי היום. אתם ודאי מבינים שהשאלה שנשאלתי,
לא היתה שאלה פשוטה. זה העסיק אותי במשך כל זמן העבודה וזה הלך
איתי הביתה גם בערב. מה לעזאזל היא רצתה ממני. למה דוקא בשעת
בוקר מוזרה כזו ולמה דווקא אותי ? האם זה מקובל בכלל לשאול
אנשים זרים שאלות שעל פניו נראות כל כך אינטימיות ? ואולי היא
הכירה אותי ואני לא זכרתי ? זה דווקא מתאים לי לאור גילי
המתקדם. ובכלל בזמן האחרון גיליתי בכוחות עצמי שיש חורים
במעטפת הזכרון שלי.

עברו עוד כמה ימים והשאלה שנשאלתי אז, ניקרה במוחי. מדוע היא
שאלה אותי ? האם זה יתכן ... לא לא... אבל אולי בכל זאת, האם
היתה איזו כוונה ניסתרת אחרת מהשאלה הבלשנית המוזרה ? האם היה
כאן נסיון לזרוק לי פתיון ? אני מה פתאום ? אני כמו שאני נראה,
מי תרצה לזרוק פתיון לתרח בן ששים. הרי גם כשהייתי בן שש עשרה
הייתי צריך לעמול קשה, קשה מאד, כדי למשוך את תשומת לבן של
נערות.

פענוח לא נראה באופק, רק צל כבד של החמצה בשל חוסר ראית הנולד.
כן, זה מתאים לי להיות כל כך מדעי ודידקטי ולהתייחס לתוכן
המילולי של המשפט ולא לתובנה שבו. איך יכולתי להיות מרוצה וגאה
מהתשובה שנתתי לה ? היא הרי ידעה את ההסבר ורק עשתה ניסוי עלי.
כל מאמצי לנסות לזכור את האשה מפעמים קודמות עלו בתוהו. לא
הכרתי אותה וגם עכשיו כשחשבתי עליה התברר שהיא כמעט נמחקה
מזכרוני וכבר אינני בטוח בצבע העיניים שלה או בגון שערה.

צמרמורת אחזה אותי כשחשבתי על האשה המצחקקת שהלכה לביתה בלתי
מסופקת עם תשובה מטומטמת כמו זו שנתתי לה. טוב, תשובה מסוג אחר
דורשת אומץ ואני לא איש אמיץ. את זה ירשתי מאבי הדאגן שהיה
קושר לי חבל ליד בכל שבת כשהלכנו לים. גם אין לי שום הכשרה
בתשובות מהמותן ובדרך כלל אני מתמחה בתשובות לא נכונות כשאני
נתון בסד של זמן.

קולות שונים החלו להתנצח במוחי. המרובע הגן בכל הכוח על התשובה
שנתן והרשע הוציא לו לשון ולגלג על חוסר הפתיחות והעיניים
העצומות של המרובע שלא רואה דברים ממטר.

ראש אטום זה מה שיש לי. מתאמץ בכל הכוח לטפל בבעיה ולא מתייחס
לסביבה שמתוכה היא צומחת. הנה אני הגולם המושלם שכששואלים אותו
"מה השעה ?" הוא עונה "שבע ושלושים". אידיוט שכמוני. מי בכלל
רוצה לדעת מה השעה ? אשה יפה פנתה אליך והיתה לך הזדמנות של
פעם בחיים ואתה שמטת אותה מידך.

שאלות מהסוג הזה לא חוזרות על עצמן. נזכרתי בספר "מכונית הפלא"
על הנער מתי ועל מכונית הלטאה שקיבל במשאלה חד פעמית. מכונית
בעלת תכונות מופלאות ובלתי נגמרות שלה. אולי בכל זאת יש דברים
מופלאים כמו אלו שבהם האמנתי כשהייתי ילד ושכחתי הכל במהלך
התבגרותי. לילדים יש עולם קסום שלא כולו מבוסס על אמיתות וראו
זה פלא, הם מסתדרים עם זה נפלא וזה כלל לא מפריע להם לתפקד.

תאמינו או לא. מה שעזר לי לטפל בדילמה המסתורית היה החור ברשת
הזכרון שלי. בזכות השכחה, עברה גם הדילמה מסדר היום שלי ורק
פעם בכמה זמן אני נזכר בה ומעלה אותה כמו גרה. שאלה בלתי פתורה
שאני לועס אותה ימינה ושמאלה כמו גת, מוצץ את הפנטזיות המתוקות
והמשכרות שהיא מצמיחה ושוקע שוב באבדן זכרון גואל.

פורסם לראשונה בסדנה 66 (כל פיסקה מסודרת לפי אות ההתחלה בסדר
הא-ב). מבוסס על ארוע אמיתי שהונצח בשיר באותו שם ופורסם בדף
יוצר שלי ב 30/3/04
http://stage.co.il/Stories/227523