אחד הדברים הכי חשובים שרציתי לעשות, זה לשלוט ביד רמה ובזרוע
נטויה, להפיל אנשים מפחד במילה קטנה, לבעוט ללא רחם בשטינקר
התורן ולחלק כאפות לעוברי אורח, כפות עידוד מהסוג הנדיר ששמור
רק לגנגסטרים.  
החלום פעם פי עוד מהגן, כשהייתי נאסר עד בלי סוף בשירותים של
הגן, הגננת הייתה מרימה אותי, יד ורגל ישר לשירותים. אני אהבתי
את החוויה וכל פעם כשנעלו אותי בשירותים, אז בקושי גיל שלוש,
הייתי מסמן למנו שיתארגן להגיע לשירותים לשחרר אותי. אם הוא לא
היה בסביבה, הייתי מטפס על הניאגרה לתא השני ויוצא לשחק בחוץ.
עד היום אני מכה את עצמי על טעות הנפילה הראשונה שלי. מנו אחי,
שהיה נאסר כמוני, היה משוחרר על ידי בקביעות, עד שיום אחד,
כשבאתי לבעוט בדלת ולשחרר אותו, הוא צעק לי מהתא - "זוז, אני
יכול לבד". כשאני צועק לו תזוז כבר מהדלת, אני הולך לשחרר
אותך. הוא רצה להשתחרר לבד ולא רצה לזוז. השליטה הפעם, תהיה
בידיים שלו.  
יש לפעמים שהפתרון לבעיה שלך נמצא מעבר לפינה, אבל אתה מבלי
לדעת, עברת את הפינה ומתקדם הלאה מבלי להשים לב לפיתרון שמדגדג
לך בכפות רגליים.  
מנו לא ויתר וגם אני לא, דחפתי את הדלת, הוא ישב על האסלה
מחייך אלי. משכתי אותו החוצה.  
הוא התעקש כמו תמיד ומשך אותי פנימה. ברגל הקטנה שלו הוא בעט
בדלת וטרק אותה. עכשיו שנינו תקועים בשירותים מבלי יכולת לצאת.

טיפש צעקתי עליו, תן לי לטפס על האסלה לתא השני. אני אשחרר
אותך, חכה, הוא אומר לי כשאני בגובה שני מטר מהרצפה. הוא משך
את הדלת, מהרווח שיש עד הרצפה והדלת נפתחה כאילו מעולם לא
ננעלה.  
טרקתי את הדלת ופתחתי בלי הפסקה. בהתלהבות של ילד סיפרתי לכולם
על הפטנט, עד שנגמרה השנה ורוחות של בית ספר נשבו בעורף. הטריק
כבר לא היה שייך לי ויצאתי טמבל, שנה אני נשרט ונחבל בטיפוסים,
כשאפשר להתכופף טיפה.  
בעצם עדיף ככה, להתכופף זה לא הסטייל שלי ובבית ספר מצאתי מפלט
בעצי הברוש. מהצמרת אפשר היה לראות את הכל, "את כל החוטאים,
תפסתי על חם".  


.9.4.07