אדוני אוהב אווזים. הוא לא באמת אוהב אותם, הרי שאין אדם אוהב
אוכל את מושא אהבתו. אדוני אוהב לאכול אווזים. אני חושב שאחרי
כל השנים האלו בהן אדוני אוכל אווז שלם לבדו, כל יום לארוחת
הצהריים, מזמן הפכה מאהבה להרגל. בארמונו ישנה מחלקה שלמה
המוקדשת לאווז של ארוחת הצהריים. ישנם מגדלים, חקלאים וטבחים
אשר מומחיותם היא בשר אווזים, אנשי תחזוקה האחראים על הלולים
של האווזים ועל האגם. כמו כן ישנו פסיכולוג העוקב אחר רמת המתח
של האווזים, הרי זה ידוע לכולם שלאווז רגוע יש בשר אוורירי
ורך, ואילו לאווז שחייו מלאים לחצים יש בשר מתוח וצמיגי.

האדם האחרון בשרשרת אנשי מחלקת האווזים הוא אנוכי. אני הוא
הצייד. למרות שהעבודה שלי מסתכמת בחמש-עשרה דקות ביום, אני
נושא את האחריות הכבדה ביותר. כל פרות העבודה של מחלקת הבשר
עלולים לנבול ולהירקב, אם אני עושה טעות כלשהי.
כאשר אווז נמצא במתח משתחררים חומרים כימיים למערכת הדם שלו.
במצב של פחד למשל, משתחרר אנדרנלין בגופו של האווז, אם אני צד
אותו בעוד האנדרנלין זורם בעורקיו, לבשר יהיה טעם חמצמץ, מה
שיעורר את זעמו של אדוני. במקרה הטוב מישהו מהמחלקה יאבד את
משרתו, ובמקרה הרע, אדוני ידאג שאותו אדם לא ימצא פרנסה בכל
תחום השיפוט שלו ושל בעלי האחוזות השכנים, מה שאומר נדידה
ארוכת ימים עם המשפחה בחיפוש אחר קורת גג ופרנסה.

השעה הטבעית  של האווזים להשכמה היא כחצי-שעה לאחר הזריחה,
כאשר האוויר התחמם מעט. מחוץ ללול מחכה להם המאמן התורן, שהוא
אחד המגדלים, והם יוצאים לאימון בוקר.
ביום שהאווזים בוקעים מהביצה, הם רואים לא את אמם הביולוגית,
אלא את אחד המגדלים. לגוזלים יש נטייה לחקות את אמם, במקרה
שלנו  את המגדל, וכבר מהיום הראשון בו הגוזלים מסוגלים ללכת,
רואים את המגדל הולך מסביב לאגם ואת האווזים מקפצים אחריו בטור
מושלם. כך מגיל צעיר, רגילים הגוזלים לפעילות ספורטיבית מדי
בוקר. ניתורים על רגל אחת, קפיצה וסיבוב באוויר. ביום השלישי
בערך, יוצאים הגוזלים לרחצה הראשונה שלהם, בה המגדל מלמד אותם
שחייה ואיך לרחוץ את נוצותיהם בקפידה על מנת למנוע הופעה של
קרציות. לאחר מספר שבועות, הגוזלים, שהפכו כבר לאווזונים יפים
ומטופחים, הם יוצאים לשיעורי התעופה, ובהמלצת הפסיכולוג לא
נקבעו להם גבולות. אין האווזים יודעים לשרוד בפרא ולכן הם
חוזרים תמיד בשעה הקבועה לארוחת הערב, ולאחר דיוני גע-גע של
הערב הם פורשים לישון.

הפסיכולוג עוקב אחר הגוזלים בחלקים שונים של היום. הוא מחפש
התנהגויות חריגות, סכסוכים, נידויים וכל דבר אחר העלול להשפיע
לרעה על אווז בודד או על הלהקה כקבוצה. הטיפול כולל יחס אוהב
לאווזים שפחות השתלבו חברתית כגון ליטופים ופוצי-מוצי, אך
במצבים חריגים האווזים מטופלים בשוק חשמלי ואף לעתים מבודדים
מהקבוצה. ברור שבשר אווז שעבר בידוד לא ייגע בלשונו של אדוני
אלא יימכר לאחד האיכרים בסכום סמלי.

את מלאכת הצייד למדתי ביום שבו פצח פי את מילתי הראשונה.
התחלתי כמובן מקטן: נמלים, זבובים, עכבישים, חיפושיות, עכברים,
ורק בשלב המתקדם והאחרון צייד ציפורים ועופות.
שיעורי הפסיכולוגיה מהווים חצי מהאומנות, צייד שאינו יודע את
הפסיכולוגיה של החיה אותה הוא צד, תמיד יישאר עם אותן הטכניקות
המיושנות שאותן למד בתור ילד, אולם צייד-פסיכולוג ידע להתאקלם
בתנאי סביבה חדשים ויפתח טכניקות חדשות ויעילות יותר.

אווזים נחשבים לחיה קשה מאוד לצייד, מאחר שהיא חשדנית מאוד
ועצבנית. לאחר שניצוד אווז אחד מהלהקה, מבלי שאחד מחבריו ראה
זאת, חבריו עלולים לחוש בחסרונו ולהיכנס לפאניקה. יום למחרת כל
הלהקה תימכר לאיכרים. לכן בוחרים תמיד באווז השקט והעצמאי
ביותר.
הצייד שלי מתחיל כאשר האווזים יוצאים למעוף היומי שלהם ואני שם
עין במיידית על האווז שעף לבדו. המוות שלו צריך להיות מהיר
ומבלי שתעבור בו כל מחשבה על מוות. הזמן המתאים בשביל זה הוא
כאשר האווז מסוקרן ושקוע במחשבות. אווז מסוקרן מזוהה ע"י החלפה
תדירה של העין המביטה באובייקט המסקרן.
הזמן המושלם לצייד הוא כאשר האווז שמח, ככל שהוא יהיה יותר שמח
כך כל בשרו יהיה טעים יותר.

במשך שלושה חודשים עקבתי אחר אווז שהיה בפוטנציאל להיות מבסוט
מהחיים ואני ידעתי בדיוק באיזה רגע זה יקרה. למרות שהאווז הזה
נכשל במשך כל יום ויום להגשים את רצונו, זה גרם לו להיות נחוש
בדעתו עוד יותר להצליח. כל יום כזה דרש ממני קודם כל לעקוב אחר
האווז הנחוש, ולאחר שכשל שוב לעקוב אחר אווז אחר שישביע את
תאבונו של אדוני.
האווז הנחוש עף בכל יום אל עבר טחנת רוח שהייתה נמצאת במרחק של
כחמישה ק"מ מאחוזת אדוני. בימים הראשונים עקב האווז אחר להבי
העץ הענקיים אשר הסתובבו במהירות בהתאם למשב הרוח. באותם ימים
הרוח הייתה חזקה אשר סובבה את הלהבים במהירות גבוהה. ביום
התשיעי היה מזג אויר קייצי-שקט ולהבי העץ היו תלויים בדממה
באוויר החמים וכך ראה האווז לראשונה בחייו את טחנת הרוח עומדת
בשלווה.
האווז עמד, הסתכל על התחנה בעינו השמאלית, מיד החליף לימנית,
ושוב לשמאלית, וחוזר חלילה. כך הוא עמד שעה ארוכה וזמני דחק כי
זמן ארוחת הצהריים התקרב אך האווז לא נע ואני ויתרתי, לטובת
אווז אחר. למחרת שוב היה משב רוח קליל והאווז המשיך להסתכל על
הטחנה בסקרנות אך בו בזמן באיפוק רב.
לאחר שבוע ימים ראיתי את האווז עומד על אחת מלהבי טחנת הרוח
ומיד זיהיתי כי הוא מתרגש. זמן נורא לצייד - במקום דם ורידי
האווז מלאים בכימיקלים המעוררים את גופו. כך עמד לו האווז שעות
ארוכות בכל יום על אחת מלהבי טחנת הרוח.

ביום השלושים ושתיים קרה אירוע שבגללו כמעט נפחה נשמתי. האווז
ישב לו על אחת הכנפיים וכנראה נרדם, כי כאשר נשבה פתאום רוח
בחוזקה וסובבה את להבי הטחנה, איבד האווז את שיווי המשקל ונפל
על האדמה כמו חתיכת חימר מלבנית ואבק עלה מסביבו.
האווז שכב על האדמה עם כנפיו מצדדיו ועיניו אינן ממצמצות והוא
אינו זע. ההפתעה שיתקה אותו. לאחר שהתאושש נעמד במרחק מטחנת
הרוח ולהפתעתי הרבה פרש כנפיים ושוב התיישב על אחת הלהבים. לא
עברו חמש שניות ושוב מצא את עצמו על האדמה וענני אבק מסביבו.
אך כל זה לא עצר מלבדו לעלות על הלהבים שוב ושוב. כך חזר האווז
אחרון ללול בכל ערב של הימים הבאים, ואף פספס לעתים את ארוחת
הערב.
התנהגות זו הדאיגה מאוד את הפסיכולוג אבל אני הסברתי לו שהאווז
עומד לחוות את האושר הגדול ביותר בחייו, כך שחזרה מאוחרת ואף
מחסור במזון לא יביאו לכדי פגיעה באיכות בשרו. כמו כן חברי
הלהקה התרגלו לכך שהאווז חסר רוב היום - דבר שימנע לחץ אצלם
כאשר האווז המשובח יהיה מונח בצלחתו של אדוני.

הימים עברו והאווז התמקצע בטחנת הרוח והיה מבצע להטוטים
מדהימים. בימים של רוח חזקה היה מתיישב בקצה הלהב, לא עוזב
אותה במשך סיבובים שלמים וברגע של רוח שיא, עוזב את הלהב
בנקודה הנכונה כך שהיה עף אל-על במהירות עצומה, לאחר מכן נעצר
באוויר בגובה מגרד שחקים, פורס כנפיים וצולל מטה עם סלסולים,
לולאות מוות ושלל פעלולים אחרים.
הרגע המושלם לצוד את האווז היה כאשר הוא בנקודת השיא של הירייה
שלו כלפי מעלה. בנקודה זו הוא חש חוסר משקל ונראה מבסוט ביותר.
ציד מסוג זה דרש ממני תחבולה מתוחכמת ביותר ופניתי לאבי לצורך
ייעוץ בנושא.

אבי קבע שאם אני אצליח, יהיה זה האווז הטעים ביותר שאדוני אכל
מעודו ואני אזכה באחוזה בה אוכל לחיות אני וכל משפחתי עם
משרתים ואווזים משלי.
לאחר לילות ארוכים ללא שינה אבי ואני מצאנו תחבולה. מאחר
והייתי צריך עוזר על מנת שהתחבולה תצליח האדם היחיד שיכולתי
לסמוך עליו הוא אבי שלי. התחבולה דרשה הכנות מקדימות קפדניות.
אבי היה מופקד על בניית טרמפולינה, קטפולטה ואירגון חופן צמר
כבשים לבן טהור. אני מצידי נכנסתי לדיאטה חמורה ונאסר עלי
לאכול ולשתות דבר כלשהו מלבד אפונים במשך יומיים. ביום השלישי
לדיאטה הייתי נפוח כל כך שדאיתי מעל האדמה כמו בלון מלא אויר
חם הקשור לזרועו של ילד שמנמן, מלקק שומן חזיר קר מצופה קרמל.
הכול היה מוכן, אני הייתי מסוגל לרחף, אבי הלביש עליי תחפושת
ענן אותה הוא הכין מצמר הכבשים, השכיב אותי על הקטפולטה, מתח
אותה וירה אותי אל עבר הגובה הרצוי בדיוק מעל טחנת הרוח.
כאבי הבטן שלי היו כה עזים עד שעיניי יצאו מחוריהם והייתי לענן
עם העינים הכי גדולות בסביבה. נשימתי הייתה דלה, הראש שלי
הסתובב והשמש קפחה על קדקודי. וכך אני,  כבשה צלויה עם בעיות
גסטרונומיות, ריחפתי באוויר בעקבות האווז המבסוט.

אני קלטתי אותו כבר מרחוק. הוא הגיע בדיוק בזמן, בביטחון מלא
התיישב על הלהב שכבר הסתובבה במהירות, התייצב והסתובב
כקוסמונאוט המתכונן לטיסה בחלל. הרוח התחזקה והזיזה אותי
ממקומי, בתגובה נפחתי קלות כדי לחזור לנקודה האסטרטגית.
הלהבים הסתובבו במהירות מסחררת, האווז הרים את מקורו כלפי
מעלה, מתח את גופו, הצמיד את כנפיו אל גופו והזדקר לטיל בעל
נוצות. ספר עשר שניות ובתזמון מושלם עזב את הלהב ועף כחץ מקשתו
של רובין הוד אל עבר הכבשה הנופחת.
האווז עף בדיוק מושלם לעברי אך מפאת תנועותי הכבדות, חמק האווז
מבין זרועותיי, המקור ננעץ בי וגופי הגיב בקיצוניות. כל הפתחים
הנמצאים בגופי באופן טבעי נפתחו, וכל המקומות שלא היו בהם
פתחים נפתחו גם כן ומטח אפונה השפריץ בעצמה רבה מתוך כל אותם
נקבים.

לאחר שהכבשה הנופחת התרוקנה מאפונה נחתתי על הטרמפולינה, אותה
הציב אבי על הקרקע, כאשר האווז שוכב בידי, ללא תזוזה וחיוך של
אושר זוהר ממקורו.
אחר המעשה הפסיכולוג ואנוכי ישבנו ימים ארוכים כדי להבין כיצד
האווז מת בתאום מושלם בדיוק באותו הרגע בו התנגש בי, כך שלא
הספיק להיבהל - מה שהיה ממוטט את כל התכנית דווקא ברגע האחרון.
בשרו היה בדיוק כמו שתכננתי - מאושר להיות צמוד לעצמותי
האווז.

בזהירות רבה הגשתי את האווז לטבחים. הצעקות שנשמעו, ברגע שראו
הם את החיוך על פני האווז, אין בכישרוני לתאר. בו ברגע יצא ספר
המתכונים העתיק והשף הוותיק ביותר מונה לאחראי על הבישול. הספר
נפתח במתכון "חיוך של אווז" ובו מצרך אחד בלבד - תפוז, אך דרגת
הקושי של המתכון הייתה מפילה אתגר על השפים הגדולים ביותר
בעולם.
הכל הסתיים באופן מפתיע ביותר. לאחר שאדוני ראה בפעם הראשונה
בחייו אווז מחייך מאושר, מחבק באהבה תפוז כתום מושלם, נשבר לבו
של אדוני ובו ברגע נשבע שאף אווז לא ייפגע בתחום השיפוט שלו,
כל עוד הוא חי.
האווז נקבר בדיוק איך שהוא עם התפוז בכנפיו ולאחר שנים צמח
מאותו מקום עץ התפוזים הטעימים בעולם, פרות אשר מילאו את לבם
של האוכלים בתחושת אושר, אף כי אם לדקות ספורות.
כל האווזים שוחררו לחיי פרא ללא אימונים מפרכים וללא בדיקות של
פסיכולוג מרוט נוצות.

בניגוד למצופה, חיי האווזים בטבע לא היו דבש. מזונם העיקרי היה
האפונה שצמחה לפתע מסביב לתחנת הרוח והתפשטה לעבר כל הכיוונים
לשדות אינסופיים. התוצאות לא איחרו לבוא, אווזים מנופחים
ונופחים אשר דואים מעל פני הקרקע היה מראה של מה בכך, רגליהם
הקטנות מתרוצצות באוויר בתקווה לתפוס פיסת אדמה.

אבל הריח... אח... הריח של החירות!