ישבתי על הספה בסלון והוא היה שרוע לידי, עם הראש על יד ימיני,
בוהה בטלויזיה הכבויה, כאילו יש שם איזו התרחשות באמת, ואולי
הוא מסתכל בדמויות שלנו המשתקפות בעיוות כלשהו ובצבעים דהויים
בזגוגית הקמורה המכוסה בשכבה דקה של אבק, זכר לאביב שנראה שרק
לפני רגע עוד היה פה. הוא שתק. אני שתקתי. "על מה אתה חושב?"
"על שום דבר", עניתי אבל באמת חשבתי כמה אני שונא שהיא שואלת
את השאלה הזאת, על מה אתה חושב, אם היא באמת תדע כל הזמן על מה
אני חושב, הרי בסוף כבר לא ממש יהיה צורך בי כבן שיח בעסק הזה,
ואז מה יהיה איתי, מה יהיה איתה, מה יהיה עם הזוגיות שלנו, כמה
שאני בז למילה הזאת, מתי התחילו להשתמש בה בכלל ואיך קרה
שלמרות שאני בז לה היא הסתננה למחשבות שלי, אוי הכוח הזה שיש
לשפה.
"נו, די, לא יכול להיות שאתה לא חושב כלום. אני כבר מכירה את
המבט שלך, הבהיה הזאת, בדרך כלל יש שם לא מעט מחשבות", אמרתי
לו. וזה באמת נכון. הוא בטח חושב שאני שואלת את זה כל פעם
שאנחנו שותקים ביחד כי אני נבוכה מהשתיקה הזו, כי אני חושבת
שזה סימן של חולשה בקשר שלנו. זה לא נכון, אולי רק קצת, כי מי
לא מוצאת את עצמה נבוכה קצת מהשתיקה, וכמה פעמים כבר שמעתי את
החברות שלי מספרות איזה כיף להן שהן יכולות לשתוק עם בני הזוג
שלהן וידעתי שהן משקרות או קצת מרמות בשביל לגרום לי להרגיש
קנאה או בושה או משהו.
"חשבתי קצת עלינו", שיקרתי. אני עדיין לא בטוח בזה, אבל נדמה
לי שזו תשובה שאמורה לספק אותה ולהניח לי לבהות ולהרהר בשקט,
כמה זה נעים לעשות את זה כשהראש מונח על היד הרכה הזו, החלקה.
באמת התחלתי לחשוב על מחשבות שחשבתי לאורך היום ושאולי אני
אתחיל לכתוב מזה משהו, אני לא רוצה לגמור כמו לאופולדו של
מונטרוסו.
"עכשיו אתה סתם אומר, אני יודעת שלא חשבת עלינו, כבר אמרת לי
כמה פעמים שאתה לא כל כך מבין את העניין הזה של זוגיות. באמת
מעניין אותי לדעת מה חשבת כשבהית ככה בטלויזיה", הא, לא נשארתי
חייבת, אותי הוא לא ימרח בתשובות האלה, אני לא סתם עוד אחת.
אני מאמינה שהוא חושב שהוא הרבה יותר חכם ממני או לפחות שיש לו
נפש מורכבת יותר משלי, נפש של אמן. אבל אני לא איזו דמות שטוחה
בסיפור הבינוני שלו, אני גם מורכבת וגם אני הייתי יכולה לכתוב
אם הייתי רוצה, אבל פשוט אין בי את הדחף הזה, מה שהוא מגדיר
לפעמים כצורך לכתוב. ולמרות שאני מתעקשת לא להיות דמות שטוחה
הנה אני שוב חוזרת לדפוס הקבוע הזה של שתיקה שמתפתחת להקנטות
שמגיעות לכדי ריב שמוביל לשתיקה, הפעם שתיקה אחרת, שתוביל בסוף
לפיוס נעים או לטריקת דלת בפעם האחרונה.
"באמת חשבתי על כל מיני רעיונות לכתיבה. אני רוצה מאד לכתוב
הלילה והרגשתי כל היום ניצני רעיונות שלאט לאט מתחילים להבשיל
עכשיו ואולי יצא מהם משהו בסוף", באמת חשבתי את זה. לא רציתי
להיכנס שוב לדנמיקה הזאת של השתיקות והמריבות. זה מעייף אותי
וזה ממש לא באופי שלי, אני בכלל טיפוס די פשרן ורגוע והיא
הראשונה שהצליחה להביא אותי למריבות של ממש. היא בטח חושבת
שאני פשרן מדי, אפילו ותרן ושיש בזה משהו לא גברי מספיק, היא
מקניטה אותי ככה לא מעט. זה בטח אומר שאני אוהב או שונא אותה
יותר מכל אדם אחר בעולם.
"אני אוהבת שאתה מספר לי מה אתה באמת חושב, אני אוהבת לשמוע מה
אתה חושב. אני חושבת שאתה ממש יצירתי", זה נכון. אבל חבל לי
קצת שהוא כמעט אף פעם לא שואל אותי מה אני חושבת, אם יש לי
משהו להגיד על כל הרעיונות היפים שלו, לפעמים יש לי דברים
להגיד עליהם ולפעמים לא ממש ואני גם חוששת שאם הוא באמת ירצה
לשמוע את חוות דעתי על כל הניצנים של הסיפורים שלו אז אבוא
במבוכה כלשהי, כי לא תמיד יש לי הערות משמעותיות או פיתוח
מעניין של מה שהוא אומר. והוא, עם כל כמה שהוא נראה פשרן, כל
הזמן דורש שלדברים תהיה משמעות.
"טוב אז ככה. ישבתי היום באוטובוס בעיר וחשבתי כל מיני דברים
ואז שמתי לב שמדי פעם צצות לי מחשבות מסוג אחר, כאילו מחשבות
של מישהו אחר או של משהו אחר שהוא גם אני וגם לא אני בו זמנית.
למשל, חשבתי כמה השכונה נראית מוזנחת וכמה שמספיק להסתכל בה
דרך חלון האוטובוס כדי להיעצב קצת. זאת מחשבה שהייתי רגיל
לחשוב תמיד. אבל אז פתאום שמעתי קול אחר בראש, את הקול של
המחבר. זאת כבר הייתה מחשבה על איך אני יכול לכתוב את מה שאני
חושב, מין מחשבה ארס-פואטית כזאת. חשבתי על זה עוד קצת ונוכחתי
לדעת שהקול הזה מלווה אותי מאז שהתחלתי לכתוב. משם כבר הגעתי
לפרויד שהוציא לאור את המורכבות של האני ופתאום כבר לא היה סתם
אני אלא מאבקים פנימיים בין ייצוגים שונים של האני שביחד היו
לאני השלם או המפורק. ואולי המחבר הוא עוד ייצוג של אני, כזה
שאפילו פרויד הגדול לא חשב עליו. ואולי כבר מרוב אני ואני כבר
אין אני אלא רק אין. הייתי רוצה לדעת אם גם סופרים אמיתיים
שומעים את הקול הזה כל הזמן, ובטח שהייתי רוצה לשמוע שכן, הם
גם שומעים אותו. אם לא, יש שתי אפשרויות - אחת היא שאני לא
בדרך להיות סופר גדול והשנייה היא שאני בדרך הבטוחה לאשפוז
פסיכיאטרי בגין שמיעת קולות", הוצאתי הכל. היא כבר נראית
עייפה.
"בוא למיטה", אמרתי, עייפה.
"אני כבר בא, רק כותב קצת ובא"