את גלית הפוזלת פגשתי כשהייתי מאושפז. היא היתה... פוזלת. גלית
היתה האחות של האשפוז חיילים בצריפין. כולם שלחו לה מבט עקום,
והיא, הפוזלת, לא שמה לב, כי באיזשהו מקום כנראה שעקום ועקום
עושים ישר, למרות שבעברית זה לא נשמע טוב.

מה אגיד, שלא שלחתי מבט עקום? בבקשה: לא שלחתי מבט עקום, וגם
לא חייכתי אליה, והיא לא חייכה חזרה. לא דיברנו אחר כך, ולא
החמאתי לה, ולא אמרתי לעצמי שפזילה זה שטויות. לא יצאתי איתה
למחרת בערב, וגם לא התנשקנו, והיא גם לא היתה הנשיקה הכי
מדהימה שהיתה לי. לא המשכנו להיפגש, ולא התאהבתי בה בלי לשים
לב. לא רציתי לבלות כל רגע בחברתה. לא דיברנו כל יום עד שלוש
בבוקר בטלפון וגם לא התכתבנו באינטרנט, ולא הטרפנו אחד את השני
ברמזים קטנים אבל גדולים, ולא חשבתי שזה הכי מקסים שהיה לי
מעולם. לא הרגשתי שהיא האדם שאני רוצה להישאר איתו לנצח, והיא
לא היתה מקסימה ומתוקה, והיא גם לא ידעה את כל מה שחשבתי, והיא
לא ניחשה לבד, ולא היינו האחרונים על כדור הארץ, ולא המשכתי
לבוא כל יום לאשפוז בשבע בבוקר, ולא הלכתי איתה משם בכל ערב
בחמש, ולא הכרתי את ההורים שלה אחרי חודש, ולא נשברתי עמוק
בפנים כשחזרתי לגדוד, ולא ידעתי שעוד אחת כמו גלית אני לא
אפגוש לעולם, ולא נשבעתי לעשות הכל כדי שנישאר ביחד, והיא לא
חיכתה לי כסוסת ציפורניים כשחזרתי ביתה בסופי שבוע, והיא לא
פינקה אותי כמו שאף אישה לא פינקה אף גבר מעולם.
ולא קיבלתי רבעוש באותו שבוע, ולא החלטתי להפתיע אותה, ולא
גיליתי שלא רק עין ימין של גלית פוזלת, ולא נעלבתי ולא נשברתי
ולא שנאתי אותה ממש ולא הקשבתי להתנצלויות שלה, ולא סלחתי ולא
כלום.

באמת שלא כלום. כלום לא היה בינינו.

כי חייכתי לגלית הפוזלת, אבל היא המשיכה ללכת, כי היא לא שמה
לב, הפוזלת.