היום אחר הצהריים נסעתי מהבסיס בדרך הביתה, בקו 70. הגעתי
בשנייה האחרונה לאוטובוס, ואיתרתי מקום פנוי ליד חיילת עם
משקפי שמש ענקיים. שאלתי אם אפשר והיא אמרה שלא, אבל אז חייכה
ואמרה ש"בטח שאתה יכול, סתם צחקתי". התיישבתי, ובדיוק צלצל
הפלאפון שלה. ממתי לבחורות יש צלצול שהוא הפתיח של 'צבי
הנינג'ה'? מסתבר שגם דברים כאלה קורים. אחרי שהיא סיימה לדבר
ניהלנו שיחה קצרה שהערך שלה הוא בעצם כלום, אבל פתאום עברנו
בצומת עלית, והיא אמרה שהיא תמיד רצתה להיות במפעל. סיפרתי לה
על 'יש ילדים זיגזג', ועל 'ריח של שוקולד', ולמרות שהיא לא
הכירה, בהחלטה של רגע ירדנו כדי לבקר במפעל. נכנסו לחנות, ושם
אמרו לנו שהמפעל כבר מזמן עבר לנצרת עלית. תפסנו אוטובוס אחר
עד לרכבת מרכז, שם נפרדנו, היא לרציפי האוטובוסים ואני לתחנת
הרכבת.

אז נכון ששלי לוי צובעת לבלונד, ואין לה בעיה עם זה שהיא
שחורדינית, ושהיא נתנייתית, והיא לא הכי חכמה בעולם, ולא הכי
יפה, והיא גם לא אוהבת בירה (שזה חתיכת מינוס רציני). זה גם
נכון שיש לי את המספר שלה, ואני יודע שלא יצא מזה כלום, למרות
שאין לה אף אחד, אבל בלב שלי שלי לוי תהיה סמל לזה שאפשר
לפעמים סתם לחייך, לצחוק, לעשות מה שרוצים ואפילו קצת להשתטות
- וזה בעצם הכיף האמיתי בחיים.