|
ברכבת לשם ישבתי.
חשבתי.
בין דיבורים ומחנק -
הקשבתי.
לילד קטן שצחק -
ידעתי.
זה כבר לא משחק.
הרכבת האטה - שמעתי.
הרגשתי.
שלא נשאר לי הרבה זמן.
ירדתי.
נכנסתי לטור של כולם.
שתקתי.
אני לא אצא מכאן.
הגיע תורי - נבהלתי.
רעדתי.
"לשם נעליים ולשם בגדים!".
נרתעתי.
כך צעק עליי האיש במדים.
התפשטתי.
יחד עם אלפי ילדים.
עירום כביום היוולדי - המשכתי.
הלכתי.
אחרי כמה צעדים קיבלנו סמלים.
צעדתי.
אילו היו רואים מעבר לטלאים.
חשתי.
אנחנו כבר לא אנשים.
טבעו בי מספר - הרגשתי.
נצרבתי.
הברזל החמה החליפה את שמי.
הבנתי.
זו תעודת הזהות שלי.
כעסתי.
ערכי פחות מכלב - יהודי.
לאחר כמה ימים יצאתי.
הלכתי.
שלחו אותנו להתקלח בתאים.
נשמתי.
ובנשימתי האחרונה ראיתי דברים.
נסעתי.
ברכבת לבית החם שלי - בחזרה. |
|
גם אם לא רואים
את השממיות הן
קיימות ברשת.
שממית במונולוג
קצר על חייה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.