'לא עכשיו, מחר!' מבטיחים הזאטוטים ודוחים אותי שוב ושוב, אבל
אני כבר יודעת שאחרי כל מחר מסוג זה מצפה לי בוודאות עוד מחר.


'מחר' אני מנסה בכל כוחותי להסביר לפרסונות הבית הזעירות,
המבקשים דחייה בניסיון להשתמט מהמטלות השונות, 'הוא זמן מוגדר
שאין כל אפשרות למשוך אותו לעולמי עד'. אבל הזאטוטים המשתמטים
נותנים בי מבט מצועף שמבהיר לי חד משמעית שלמרות ההסברים
התבוניים שאני מנפקת להם, בכל זאת המחר הוא אזור דמדומים
מעורפל וגמיש, הניתן למתיחה על פני אינסוף ימים, שבועות
וחודשים. תכונותיו האלסטיות של המחר מאפשרים את מתיחתו לנצח
נצחים ואת דחיית העשייה עד אחרית הימים. מדהים באיזו קלות תפסו
זאטוטי המשפחה את היתרונות הטמונים בהשגת דחייה.  

'מחר!' הם מפטירים כלאחר יד בכל פעם שאני מבקשת מהם לסדר את
החדר, להוציא את הכלב, להאכיל את החתול, לאבק את הפסנתר, לקרוא
ספר, להכין שיעורים, לצחצח שיניים, לכבות את האור וכו'.

במסגרת המחוייבות ההורית אני מוצאת שכל השתדלויותי לספק להם
הסברים רציונאלים שמחר הוא תאריך פונקציונלי שעתיד להגיע
ולפקוע בדיוק מחר, וכן ניסיונותי הכושלים להבהיר שדחיית בקשותי
תהיה להם לרועץ, עולים בתוהו.
'די! אוף, לא עכשיו מחר-כך!' הם משכללים את האמירה.
אלא שתפיסתם המהירה היא חלקית וסלקטיבית, כאשר הם חפצים במשהו
הם רוצים אותו מיד ועכשיו. לי מסתבר לא שמורה הפריבילגיה
להשתמש במילת הקסם 'מחר' על שלל הבטחותיה.