וכעת, כאן, על קצה הגג, איפה הם כולם? איפה כל החברים שלה?
דווקא עכשיו הם לא איתה?
אני עומדת בצד, בצל, והיא כמובן לא מבחינה בי, רק עומדת לה
ונהנית מהרוח המשחקת בשיערה. והיא מדברת בפלאפון, כולה שמחה
וקורנת, מתמזגת עם קרני השמש. לא ציפיתי שכשאעלה לגג אתקל בה,
הרי לא זאת הייתה הכוונה... והיא ממשיכה לדבר ולדבר בקולה
הצפצפני ולחייך כאילו הכול מסביב מושלם. והיא מתהלכת לה, מצד
לצד, רואה רק את עצמה, ולכבוד כאלה כמוה נכתב אותו השיר.
Fuck you all, היא בשמש, ואני בצל... אני תמיד בצל, וכבר בעצמי
הפכתי לצל, צל חולף...
ואני מקרבת, לאט, לאט, צעד אחר צעד והיא לא מבחינה, וגם לא
תבחין. הרי איך תבחין? So clueless.
והיא על הקצה, ואני לידה, מאחוריה, ממש נושמת לתוך עורפה.
שיחתה מסתיימת, היא מסתובבת, הפלאפון מתנתק והנה היא, לכבודה
ובעצמה מסתכלת לראשונה בעיניי השחורות. היא קופאת במקום. היכן
החיוך? נעלם בין רגע...
ואני אוחזת בכתפיה, לא מוציאה מילה מפי, אף לא לחש ואז... צרחה
אחרונה... תוך שניות אחדות מתרסקת על האספלט החם ביחד עם כל
הכעס, העלבון... Hidden rage.
הדם שלה נשפך, שוטף את נפשי ואני מחייכת, גונבת את החיוך שלה,
לוקחת אותו לעצמי לתמיד. אני כותבת, כמו שלעולם לא כתבתי,
חורטת על הדף העדין בעט שחור, כותבת את טעם הנקמה.

בחדשות הודיעו אמש על נערה בת 17 שקפצה אל מותה מגורד שחקים
בעל 666 קומות, סיבות ההתאבדות אינן ידועות והמשטרה חוקרת את
האירוע.
המיתרים מגואלים בדם... I let you die and finally be free ...