2.6.07
לכתוב בלי לסנן וללא נסיונות התחכמות
ככה... כמו שאני עכשיו, אף פעם לא הייתי.
אבל אם אני ככה עכשיו, אז כנראה תמיד הייתי.
מה זה "ככה"?
ככה-
קודם כל
שבור-פגוע-מעוך
הצלעות כמו לוחצות על הלב, והאוויר שאני נושם כמו דוחף את הלב
מטה בלי להיכנס אליו בכלל.
זו תחושה כזו שכמעט כל אחד עובר בחיים, נראה לי לפחות, או משהו
דומה.
כל הזמן מרגיש להקיא
והמון שרירים תפוסים,
פה ושם מצליח לאגור שמחה אך היא מתנקזת לה החוצה מאיפה-שהוא.
וחושב פתאום שאף אחד לא רוצה בי איתו, בקרבתו והמחשבות האלו
גורמות לזה להיות נכון, גם אם זה לא נכון.. כי זהו טיבן של
מחשבות - ליצור מציאות.
ומשתוקק לשלל עניינים - לבחורה, למוסיקה, לטבע, לאלוהים, לאור
חזק, ל-להיות חזק יותר מכל בחינה.
וההשתוקקות הזו היא המכבה אותי כרגע.
אז האינסטינקט הראשוני שלי הוא להעיף את אלו החוצה ממני כדי
לראות את עצמי,
אז מעיף
ורואה שהעפתי אותם בגלל שאני חלש מכדי להתמודד איתם ושאני בעצם
אוהב אותם, אז מנסה לאסוף חזרה ואז מגלה שאני גם קשור אליהם
כמו כלב מבוית.
זה יעבור כל זה, זה ברור, או כי אמות או כי אחיה
אבל צריך למצוא מה לעשות עם זה, איך לשחק עם זה לפני שזה
יעבור, כי אם לא אמצא, זה יצוץ שוב (רק קצת אחרת) מתישהו...
זהו האתגר היפה.
הקטע הוא שבאמת המון דברים שאני משיג לעצמי ועובד עליהם בעצמי
פתאום מתנקזים החוצה ממני כאילו לא עבדתי על עצמי כלל ולא
השגתי את הדברים האלו כלל.
יש בי איזה ברז פתוח, קרע, פנצ'ר, דליפה... משהו שהוא חור
וממנו יוצאים דברים .
וזה כאילו יצאו להם דברים טובים שלמדתי ובדיוק באותו זמן נכנסו
להם דברים מחלישים ו וופ אני נמס לכיוון מתרפק ובוכה שמרחם על
עצמו.
מה זה?! מזה?! מההה זהההה?!
באמת שואל את עצמי בקול רם רועם בזמן שכותב.
עצרתי לכמה דקות לבדוק את השאלה ועוד לא יודע מה זה, וגם שאלתי
את עצמי קודם במדיטציות.
אז אין לי את התשובה ל-"מה זה?!" עכשיו.
אבל מה שבטוח, אני צריך לנהוג כמה שיותר ללא דופי... ומה זה
אומר -
לחשוב מחשבות טובות.
איך אדע שהן טובות? אם באמת ארגיש טוב מלחשוב אותן.
ומהמחשבות הטובות לעשות מעשים טובים.
לא לעשות מעשים שמספקים יצר,
אלא לעשות מעשים שמעצימים טוב.
והמחשבות הטובות ללא דופי מובילות לאהבה ללא דופי
וזה אומר פשוט לאהוב,
בלי לדרוש,
בלי להשתוקק.
זה עוד רחוק ממני כל זה, אבל טוב לראות לאופק .
שלשום פרקתי הכל, צעקתי, קיללתי ,שרתי, תופפתי, ניגנתי,
התפללתי, בכיתי ואז התביישתי.
התביישתי כי פתאום נחשפו החולשות שלי וראיתי את החלש שבי.
והתביישתי במיוחד כשעמדתי אל מול האחר/ת
ועכשיו פתאום אני לא מתבייש, כי רואה שאין מה להתבייש.
אמנם הבכי וכל הפירוק ההוא הוא היה לגמרי "בעל דופי", אבל הוא
חשף חולשות שקיימות ורוצות להתבטא, ודרכן, דרך ההתמודדות איתן
וההתבוננות בהן. הנה, התקדמתי עוד צעד לעבר הטוהר הזה.
אני עוד עצוב
כי העצב הזה חדר עמוק,
אבל אני אוהב אותו כשהוא כאן.
לרגעים, כמו בהרבה רגעים שקרו, אני שוכח את כל הטוב שבי ונופל
בטירוף
ואז אני מתבלבל, כי באמת כאילו שכחתי הכל
וזה גורם לי לפעמים להיות עיוור ולא לראות את מי שמולי ואת מה
שקורה בה וכך מתפתחת לה אגואיסטיות לשמה.
ולהבין
כל פעם מחדש, שאדם ניצב קודם כל לבד אל מול הנצח,
לא סתם הוא נוצר כאחד
כאחד הוא יחיה וכאחד ימות וחוזר חלילה עד אשר יהיה שלם עם הלבד
ומשם יתחבר באמת, באמת עם האור האוהב הזה שנמצא בכל.
נראה, נראה אם כל העסק הזה שנקרא 'אני' יצליח להתקדם עם
התבונות האלו, יפות במילים,
נראה איך הן במעשים, במעשיי.
כל הפסקאות הללו הן לא פילוסופיות. אלו צורות חיים בכתב.
בקיצור,
תודה לאל,
אפנים את שהבנתי וחוויתי
ואחווה את זה עכשיו כשזה מופנם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.