חק... ח... חה... קי... נשמע קול הסכין, שפוצע ומכאיב וקול
העץ, שמנסה להתנגד, אבל נכנע ומקבל את הדין.
האומן המגלף בעץ הביט בעבודתו, בחן וליטף אותה בעיניו. הוא
העביר אצבע רוטטת על חמוקיה וחייך. כמו תמיד חזר אל הדמות
האהובה עליו יותר מכל - האדם.
"היי" שמע קול קטן מאחוריו. "אני הילד, שבעט בכדור ונפץ את
שמשת החלון. אני לא התכוונתי, אתה יודע."
הוא הביט בילד, שחבק את הכדור המרופט בזרועותיו: "אני יודע,
בוודאי שאני יודע."
"גם אני כאן." שמע קול עדין לידו. "אני האישה, שאהבה אותך. זה
היה לפני הרבה שנים, אבל אני עדיין זוכרת."
הוא הביט וראה שמלה, שהתרוממה מעט בגלל הרוח, והיא כולה פרחים
וצבע, שיער קשור בסרט ופנים מאירות. "אני אהבתי אותך, אבל את
לא רצית לחלוק את אהבתי עם הסכין והעץ ונעלמת כמו קרן שמש."
בום... בום... בום... נשמע קול הפטיש המכה בסדן וניצוצות של אש
התפזרו באוויר. "תמיד הערצתי את הכוח שטמון בך, ואת היכולת
להכניע את האש לצרכיך."
"אני יודע, הרי יצרת אותי בעל גוף עם עיניים יוקדות."
"אני עדיין כאן." שמע קול חלש. "אני הזקן, שפגשת בפארק. בהתחלה
נרתעת ממני, נכון?"
"בראשית דרכי כאמן ראיתי רק את הגוף החלק, המתוח והחזק. לא
השכלתי להבין את השמחה והצער, את הכאב והאובדן ואת הרחמים."
"מורכבותם של החיים חרצה קמטים בפני והחלישה את גופי, אבל
העוונות שעשיתי הם שכופפו את גבי, לתמיד."
"אני כאן וגם אני... אני... אני..." האמן הביט ימינה ושמאלה,
חפש ולא מצא ולא הבין מניין באו הקולות. "אנחנו הדמויות, שעדין
לא הוצאת מן העץ. אנחנו מחכות לך."