אני מעבירה את האצבע על האותיות הגדולות, מקריאה את הסיפור
בקול רם, אפילו עושה לפעמים הפסקות כאילו אני מתקשה וממשיכה
להקריא עד הסוף.
ילדה מדהימה, סיפורים שלמים היא כבר יודעת לקרוא. עיניים
בורקות וכל כך הרבה חן, את העולם על האצבע הקטנה היא מסובבת,
הילדה שלי.
אבא סוגר את הספר, מכסה אותי בשמיכת גאוותו, נשיקה ענקית על
המצח ולישון.
אבא, אל  תלך, בוא נקרא שוב על דובי דובידוב.
מה פתאום, כמה פעמים אפשר?! עכשיו ישנים, גם אבא רוצה זמן
לעצמו, קדימה לעצום עיניים. אם את לא מצליחה להרדם תראי קלטת
וידאו.

לא רוצה סיפור חדש, אני מסתכלת בבהלה בספר החדש שאבא הביא לי
במתנה.
אמא חזרה מהעבודה, בואי נראה לה איזה יופי את יודעת לקרוא.
קניתי סיפור חדש במיוחד בשבילך, למה שוב דובי דובידודב? כמה
פעמים אפשר לקרוא את אותו הסיפור?
אמא ממבלגנת את שערי בחיוך עייף מעבודה, נו תראי לי איך שאת
מקריאה יפה.
אני מסתכלת בספר, אבא פותח אותו וממקם מולי את העמוד הראשון.
האותיות מהמילים קורצות לי, הן צוחקות לי, גדלות ומתכווצות
קופצות ומתחלפות, בכוונה כדי לבלבל אותי.
אבא נושף בחוסר סבלנות ומקריא את המילה הראשונה כדי לדרבן
אותי, אני שמה את האצבע על המילה הבאה ומקריאה ל...א...ט...
ל...א...ט... עד סוף המשפט הראשון אני מרגישה איך שני האנשים
שבסלון איתי הופכים לדרקונים ענקיים שסבלנותם פוקעת.
אבא מוציא את דובי דובידוב בתנועה קצרת רוח ומניח על השולחן
לפני, אז תקראי את זה, רק בואי נתקדם פה.
אני מניחה אצבע על המילה הראשונה, מתחילה להקריא, המילים
מתחילות לחזור אליי, אני ממשיכה להקריא ואפילו עושה הפסקות
כאילו אני מתקשה, רק האצבע הזאת שממשיכה לרעוד לי עלולה
להסגיר, אני מנסה לייצב אותה ומדקלמת עד סוף העמוד הראשון.
אני מרימה את העיניים אל הדרקונים, מקווה לפגוש באותו מבט
מתפעל, אך הדרקון שלידי מחייך לשני בחיוך אירוני, איזו ילדה
תחמנית יש לך - למדה את כל הסיפור בעל פה ודיקלמה לי שוב ושוב
מהזיכרון!
נחשפתי.
עננים של עשן ואש התעופפו מתוך נחיריו, מתפלא מגרעין הערמומיות
של ילדה בת שלוש ומאוכזב מכישרון שהתבדה.
אבא אל תלך, אני והדרקון השני (שכבר התכווץ חזרה לאמא), מביטות
בו בעודו מדדה בכעס בדרכו חזרה לחדר השני.
אמא מכניסה קלטת וידאו, שבי תראי טלוויזיה, אומרת לי. נשענת
לאחור ונרדמת.

עשרים שנים אחר כך אני כבר יודעת לקרוא לא רע בכלל, וכעת יש
דברים רבים אחרים שאני יודעת בעל פה.  
את מדהימה, הוא לוחש לי החבר שלי, ומלטף אותי בגאווה. אני
מסתובבת לכיוון הטלוויזיה בתנוחה מתוכננת ומדויקת מאד - השיער
מונח מתולתל על כתפיי, גבי זקוף נשען באצילות על הכר וירכי
חשופה מתחת לחצאית בדיוק במידה שגורמת לו לקחת את ידי ולהתחיל
לנווט את דרכו בנשיקות במעלה זרועי (מיותר לציין שנקודת המוצא
היא באצבע הקטנה שלי).
אנחנו צופים בוידאו שהוא הביא בדרכו אליי, אני יודעת שהצפיה
בטלוויזיה מאפשרת לנו לקיים שתיקות שאחרת היו יכולות להיות
מביכות מאד, לקראת מחצית הסרט הוא כבר נרדם.
ערב אחר ערב, כל מפגש איתו הוא מערכה חדשה במחזה, אני משחקת את
התפקיד שלי בצורה נאמנה, משננת טקסטים מוכרים ומחוות
אומנותיות. הוא מצדו היה מקבל את פרס האקדמיה כשחקן המשנה הטוב
ביותר.
ולאחר סיבוב הופעות של ארבע שנים, הוא אורז את הבגדים שלו בתיק
ורגע לפני שהוא טורק את דלת המכונית בפניי, הוא אומר שמצא קשר
אמיתי שהוא מרגיש בו נינוח ובעל ביטוי. אל תלך, אני מתחננת,
וסוחטת דמעה מעיניי, הוא מגחך, מוחה בבוז את הדמעה, נכנס לרכב
ונוסע.

אני מתיישבת על הרצפה, מחבקת את ברכי, ולפתע התאורה נכבית,
תפאורת הרקע מאבדת מחיותה והמולת הצוותים, הטכנאים, אנשי
הסאונד, המאפרים ושחקני המשנה - כולם שקטו בראשי. לא יוצאות לי
דמעות, אני יודעת שאין מי שיראה.
חשבתי - דממה, שקט מוחלט - דבר בלתי נסבל!