ימיי דומים אלו לאלו, כמו גלים של ים, זהים, אחידים, וחסרי
משמעות בפני עצמם, משאירים אחריהם רק קצף דק ורגעי, כמו
ההסתגפויות היומיות שלי -
על הרגלים שעליי לגנות ולהוקיע (או להסכין עימם!),
על הבטחות שלא קיימתי וגם לא תכננתי לקיים
ועל תשוקות שלא שחשקתי ולא הרשתי לעצמי לממש.

ים של ימי חיי, איני מבדילה בין האחד לשני, איני מהרהרת בטיבו
של האחד, בזיכרונו - הוא נמחק מהחול וגם את הקצף איני זוכרת
עוד.
עיניי מביטות גבוה ורחוק אל האופק - יעדיי, וכל שעליי לעשות
הוא להבין כיצד אלך לכיוונו כשימי הים השבריריים האלו עומדים
ביננו.
ולעיתים קרובות כשהים כועס והרוח חובטת והמים גועשים, אז אני
מתרחקת ומוצאת מקום מסתור רחוק מהחוף, ומתיישבת בו עד שהסערה
תחלוף. משכנעת את עצמי שהים אינו בבעלותי ושהסערה אינה נשמתי
המפרפרת ובועטת, חומקת מתוך אצבעותי כמו מים.
ואני מחכה, שהסערה תחלוף.
אילו קמתי ורצתי לכיוון הים, שרה ורוקדת, אוספת כמה שיותר גלים
בידי, ושבה ואוספת שוב ושוב, נותנת למלח לדבוק לידי ולעקצץ את
עורי, אולי האופק היה מתקרב מעצמו.
אך בינתיים אני יושבת כאן, על החול, מביטה קדימה ומחכה. נותנת
לגלים להתנפץ בעקביות, אחד אחרי השני, עד שאמצא פיתרון.