השמש שקעה במזרח הערב... רק אני ראיתי.
הקו האחרון של הים צעק... לא הבין למה היא בגדה בו.
אני לא צעקתי כשהלכת, גם הבנתי למה. רק לא ידעתי מה לעשות.
אכפת לי מילדים רעבים באפריקה, וגם מהתחממות כדור הארץ,
הבנתי מה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר טוב, אני אעשה בהזדמנות
הראשונה שתהיה לי, אני מבטיחה.
לא כמו שהבטחת לי אז... אמרת לא משנה מה יקרה...
כמו תיירת מכוכב אחר רואה שאנשים בבתי מלון בודדים יותר,
ולגבוהים כואבות הברכיים, תל אביב יקרה, ובאירופה בירה יותר
זולה ממים, ניו יורק מלוכלכת, ואפריקה ירוקה, חשבון נפש יקר
יותר מחשבון טלפון, או שלא...
פתאום שמתי לב, אבל מוכנה לחזור לבורות.
כל העולם חי סביבי, נראה שלכולם יש מקום ושדחוף להם להגיע
אליו,
כולם נראים שייכים לאיזה מקום, ויש להם מה לעשות בו.
יש לי לאן ללכת, ויש לי מה לעשות, אבל יש לי גם בלון עם אויר
בבטן, שלא נותן לי להניח את המשקל על הרגליים. לא מוצאת במה
למלא אותו.
קראתי באיזה מקום: "הלוחם שינצח בכל קרב, הוא הלוחם שאוהב את
החיים יותר מכמה שהוא שונא את אויביו".
אני לא לוחמת, אבל אני אוהבת את החיים יותר מכמה שאני שונאת
אותך,
אני רק לא יודעת איך לחיות אותם בלעדיך... |