אני מרגישה שהכול סביבי חסר ערך
המחשבות שלי נודדות בין העצים כמו ציפורים שמחפשות
מקום מחסה מפני הגשם
התרוצצות בין הקומה הראשונה לשנייה מעידה על חוסר סבלנות תמידי
ורצון לשקט נפשי
העולם בתחרות אינסופית בין המקומות הנוצצים ואני עודני בקהל,
מחפשת מקום לשבת
עוד מעט גם אני אפרוש כנף ואעוף ואשאיר לאחרים מקום כדי להניח
את ישבנם
ואתן לרגליי לנוע ולשיר כמו ציפור דרור, כמו שקרוביי לפעמים
נוטים לומר
אבל בינתיים, הזמזום הבלתי פוסק באוזניי משאיר את לבי קר
ונתון לפעימה אחת נוספת

וזה משאיר אותי ריקה