היא אמרה לי שבפברואר יקרה לי משהו טוב. ברגעים של שפל לפעמים
פונים למקומות הנידחים ביותר.
בלילה חשוך וגשום של אמצע דצמבר נסעתי כל הדרך לירושלים מתל
אביב, למגדת עתידות שתספר לי למה החיים שלי כל כך שחורים בזמן
האחרון. היא דיברה ודיברה, חתונה, ילדים, תאומים. וכשיצאתי
חזרה ללילה הקריר ידעתי כבר שה-200 שקל האלה נזרקו לפח.

גוגו החתול המעופף היה שם איתי בכל 4 השנים האחרונות, שמע את
הסיפורים שלי לתוך הלילה, ראה אותי בוכה לכרית וניחם אותי בכל
פעם שהייתי עצובה.
תמיד הודתי לו על שהוא אוהב אותי אהבה אמיתית ללא תנאים. לא
אכפת לו אם עליתי שני קילו, או אם צמח לי חצ'קון מעל הגבה. הוא
גם סינן לי את הגברים, הבריח את האלרגיים לחתולים, נשך את
הבוגדנים ושרט את השחצנים.
קראתי לו חתול מעופף כי מידי פעם היה נוהג לקפוץ מהחלון אל עבר
המזגן של השכנים ומכריח אותי לטפס באמצע הלילה לחלץ אותו משם.

את אסי פגשתי באמצע פברואר, בבוקר מוזר בבית הקפה השכונתי.
הכל זרם לכיוון הנכון כבר מהתחלה, ותוך חודשיים הייתי בעננים.
ידעתי שזה מה שטוב בשבילי - הוא עושה אותי מאושרת, ולאט-לאט
בלי להרגיש התרוממתי לגג העולם מהתקופה הכי שחורה בחיי.

בלילה, סוף-סוף על הספה ביחד, חוגגים את סוף היום, חושבים
מחשבות אופטימיות, מגלגלים ג'וינט ומדברים על מצב החינוך
בארץ.
גוגו יושב על אדן החלון. מיליון פעם כבר הסתכלתי והוא לא קפץ,
עכשיו גם אני קצת מעורפלת -  הוא לא יקפוץ נכון? בוהים
בטלוויזיה בפרק היומי של הטלנובלה העונתית, שמים את המוח
בפאוז.
מחר אני אלך לים... ביום שישי ארוחת ערב אצל ההורים...
פתאום קול חבטה ויללה חלושה בתוך החושך. רק אל תגיד לי שהוא
מת.
מבט חטוף מהחלון ומחפשים בבית, מתחת לספות, בתוך הארון, אולי
מתחת לשמיכה.
כלום. מתפכחים בשנייה וכל הגוף רועד. פנס-פנס-פנס. יורדים למטה
לחפש. רק אל תגיד לי שהוא מת. לחשוב מחשבות חיוביות. הוא לא
יברח - הוא לא מכיר את האיזור. הוא לא ידרס - זה רחוב שקט.
ירדנו מהר לחפש - הוא לא ירחיק - לא בזבזנו זמן.
גוגו, גוגו, גוגו... צועדים בעקבות אלומת פנס חלשה, שלא
מצליחה להתגבר על החושך. כמו  משום מקום מופיעה אישה עם עיניים
טובות. היא נותנת עצות, משתתפת בצער, מציעה עוד פנס. לא נורא -
תחזירי לי כשתמצאי. בבקשה אלוהים, תעשה שיחזור. אני אעשה הכל,
אפסיק לעשן, לא אגע בסמים, אחזור בתשובה, אתרום כסף לקבצנים.
השכנים מסתכלים מהחלון, מתעניינים במתרחש. ביד אחת מחזיקים
ג'וינט, גם אנחנו היינו בשקט הזה לפני כמה דקות. כמה הייתי
נותנת כדי לחזור לשם, להעיף עוד מבט לחלון.
בדיוק היום שכבתי על הספה בסלון בצהריים ונזכרתי במה שהיא
אמרה. בפברואר יקרה לי משהו טוב והבנתי כבר למה היא התכוונה.

ייאוש מתחיל לחלחל. לא רואים כלום. הלילה חזק מאיתנו. צריך
לדחות את החיפושים לאור יום. גם עם אנשים נעדרים עושים  ככה.
ובכלל יש אנשים שקורים להם דברים יותר גרועים - הילדים שלהם
נמצאים בשבי החיזבאלה, והם עוד לא התייאשו, אז אני צריכה
להתעודד.
ואולי אני צריכה לומר תודה על ארבע שנים נפלאות. תמיד אומרים
להסתכל על חצי הכוס המלאה.
מנסה להיזכר איך התנהג היום בצהריים. תמונה אחרונה בראש. אני
יודעת שישנו ביחד צהריים - אבל לא מצליחה להיזכר בשום תנועה או
מבט אחרונים.
שוב בבית. מתפללת לאלוהים. זה בגלל כל התמונות שצילמתי אותו
בימים האחרונים. עכשיו יש לי מזכרת ממנו והוא יכול ללכת. זה
מזל רע. כמו לפני מארב. אבל איך אעביר את חמש השעות הבאות עד
שיאיר?  עולים בייאוש במדרגות. מסובבת את המפתח במנעול. תפילה
של שבריר שנייה, שיבוא לקראתי בדלת - כמו שהוא עושה תמיד.
שוב אכזבה. שוב מחפשים בבית אולי לא ראינו טוב מרוב לחץ,
וכלום. יושבת וחושבת איך יהיו החיים שלי עכשיו בלי הדבר היקר
לי ביותר? מפחדת להסתכל בתמונות. אבל מסתכלת ודמעה צצה בזוית
של העין. אני לא רוצה יותר חתולים. כל החיים הם ליוו אותי. לא
רוצה להקשר. בעצם אולי גור חדש ישכיח את העצב והריק? הוא גם
כבר מיואש. עכשיו אני בצד המעודד - מחר בבוקר נמצא אותו. קשה
לי לחשוב ולהתרכז.
אני מדברת עם אלוהים. מנסה להבין מה אני צריכה ללמוד מהמצב
הזה? תקווה קטנה מחלחלת. כבר מצאתי אותו פעם אחרי לילה של
חיפושים מסוייטים. בדמיוני אני יושבת על קצה המדרכה ושומרת על
הכביש, רק שלא יידרס לי בלילה. מקללת כל אחד שנוסע מהר.
כל החלונות פתוחים. אין מי שיקפוץ. יש לי טעם מר בפה. הבטחתי
לו בית עם גינה שיוכל לטייל. אולי הוא חשב שניסיתי להחליף
אותו, כי יש עכשיו מי שמחבק אותי בלילה? אולי היה לי יותר מידי
טוב בזמן האחרון? אומרים שבלי הרע לא יודעים להעריך את הטוב.
איך אני ארדם עכשיו? בידיים רועדות מדליקה עוד סיגריה ומידי
פעם צועקת את שמו מהחלון. כל כמה דקות נשמעת יללה מכיוון אחר,
ושוב יורדים לחפש. הנעליים מלאות בחול ועל המכנסיים דבוקים
קוצים ועלים יבשים. סתם קריאת שווא - חתולה רעבה.
גוגו למה עשית לי את זה? לא טוב לא טוב. הוא לא עשה לי את זה.
צריך ניסוח חדש. למה הוא ברח ממני? כל כך רע לו פה? שוב לא
טוב, הוא רק חתול סקרן. רוצה לדעת מה קורה בחוץ. אני שומעת
צעדים במדרגות, הלוואי וזה הוא. אבל איך הוא יכנס? הדלת סגורה?
אולי אני אשאיר חריץ?
אני קמה להשתין וחוזרת. מסובבת את הראש אחורה ופתאום הוא שם.
גוגו במלוא הדרו צועד בצעדים איטיים לכיווננו מכיוון חדר
השינה. התמונה מטושטשת. אני חושבת שאני מדמיינת. אני בהזיות.
שוב רעד בכל הגוף. אני הולכת אליו לאט וקוראת בשמו בשקט.
ממצמצת והוא לא נעלם. נוגעת בו והוא אמיתי. בכי של הקלה. אני
לא מאמינה, איך עשית לי את זה? איפה היית? למה לא ענית לי? איך
יכול להיות? מסתכלים אחד על השני המומים. מה היה פה עכשיו? זה
הסמים? גוגו לא היה פה? הרי הפכנו את הבית. אולי חלמנו? היינו
עכשיו שעה וחצי בחוץ? אולי איבדנו את ההכרה וזה חלום רע? הפנס
של האישה על השולחן והעלים שעדיין דבוקים למכנסיים עונים לי.
אני מסתכלת עליו והוא נראה לי מוזר. אולי החליפו לי אותו? הוא
אוכל ושותה. תודה אלוהים. איך עשית את זה? אחרי דקה שהלב מפסיק
לדפוק במרץ אני מרימה אותו למרות שהוא שונא, הולכת לחדר ומחבקת
אותו חזק. למעלה בין השכמות אני מרגישה משהו מוזר. אני מפרידה
את הפרווה ורואה זוג כנפיים קטנות ורודות, נוצצות.