אמרתי לו אלף פעם לא לאחר. וכלום. מתייחס אליי כאילו אני
אוויר. עוד מעט הוא יגיע, כולו זוהר ונוצץ בשמש, ידפוק את
האיחור השגרתי שלו, וכשיראה את ההבעה הזעופה שלי, יגיד כרגיל:
"מה אתה כזה כבד, תפסיק להתנהג כמו איזה סבא, בסוף עוד באמת
יחשבו שאתה אני, אבל דהוי.''

כן, כי זה מה שאומרים עליי. מלוכלך, דהוי, צבע של זקנות. אפילו
שם בעברית אין לי. ועל השם באנגלית אני בכלל לא מתכוון לדבר.
כמובן שבכל הזדמנות הוא טורח להזכיר לי שהשם שלו מוזכר כבר
בספר בראשית, ושהוא נכח בפולחנים הכי עתיקים משחר האנושות,
בתור סמל של אביב, של טהרה, של התחלה חדשה. "אתה המצאה של המאה
ה-20'', הוא אמר לי אתמול, "וכמו המאה ה-20 גם אתה חולף
מהעולם". הוא אמר את זה אחרי שקראנו יחד כתבה על איך גם הקיץ
הוא יהיה באופנה. שנה שעברה הוא היה בשרוואלים והטוניקות
מהודו. השנה הלהיט זה סטייל של שמלות כלה, אבל פשוטות כאלה,
ליום-יום.
- Whatever -
אותי לובשים רק כתחתונים או חזייה, שלא יראו מתחת בגדים
שקופים. צבע הסוואה, מה שנקרא. אז תגידו לי אתם: יש יותר עלוב
מזה?

לפעמים אני לא מבין: איך אנשים לא רואים את היופי שנמצא בעמום
שבי, איך הם לא נמשכים לקסם שנמצא במה שלא חד-משמעי או
חד-גוני.

במקום זה אני נאלץ לחסות בצלו הבהיר והמסנוור של אחי.
גם כן משפחה.