שנים האדם חי, אוכל וישן ומעשן.
מדבר ומברבר, משוחח והוגה ובדרך כלל בעיקר הוזה.
יום אחד נמאס לי, החלטתי תם ונגמר.
החלטתי לשתוק קצת, מה לא חבל?
ופתאום להפתעתי הרבה, במילותיהם של אחרים השקט נמלא.
מדברים, מהרהרים, ממש כמוני לפעמים חולמים.
יש כל כך הרבה שמחים שלא נאמר מאושרים.
יש גם לצערנו גם כמה מדוכדכים.
אלה ממלאים את העולם בחיוכים, ואלה מרעילים את העולם עם
סיגריות ושירים מעציבים.
ואני רק יושב, ושומע ותוהה.
על מילות חוכמה, ועל מילות ייאוש, על מילים שעוד לא שמעתי ועל
מילים בגרוש.
רבות למדתי בשתיקתי, אבל לדאבוני גיליתי שכל שרבו ידיעותיי כך
גם בורותי.
וכך עברו להם 1000 ימים וגם 1000 לילות, וקולי לא חזר אלי גם
לא בחלומות.
לא רק שלא התרגלתי למצב אלה שגם ריחמתי על האדם, שיאלץ בסוף
להקשיב, לכל המילים שב-1000 יום צברתי סביב.
ויום רודף יום והעלים צומחים ונושרים, בסוף שתקתי כמעט 3
שנים.
ואחרי 1000 יום מצאתי בחורה, ועד היום היא לי יושבת ומקשיבה.
בחורה יפה היא, צנועה וענוגה.
חיבוקה חם ונעים ואני מכור לקול צחוקה.
על שערה החלק מספרים בעיר סיפורים, והיא עושה את חיי מאושרים.
אפילו אימי הבוחנת בעין צרה, מודה בפא מלא כמה היא יפה.
התגלגלו עניינים, אפילו חלקנו דירה.
לימים במזל נשאתיה לאישה .
ומאז שהכרנו ועד היום, נאלצת היא להקשיב לכל המילים שצברתי כל
יום.
3 שנים של נישואים, והיא עוד מחכה, מתי מתי כבר יבוא תורה.