|
מרימה ידיים למעלה
ונכנעת לכוח המשיכה
לא יודעת לאן אני רצה
סמטאות מכוסות חשכה.
היו ימים
היית פה אתי
אני חושבת
ועכשיו לבד
בין סיוט לחלום בלהות
מיליון שבילים
ואני אבודה
לא יודעת לאן ללכת.
מרימה ידיים למעלה
ונכנעת לכוח המשיכה
לא מבינה לאן אני רצה
מדוע אני ממשיכה.
היו ימים
היית פה אתי
אני חושבת
ועכשיו לבד
בין סיוט לחלום בלהות
תוהה אם יש טעם
לחפש בכלל דרך
או שעדיף להפסיק להיות.
משהו בפנים
אומר שיש כיוון
שאני צריכה לבחור
כאילו בלב שלי
מצפה לי תשובה ברורה
לאן נכון ללכת
איפה יהיה טוב
אבל אני עכשיו לבד
בין סיוט לחלום בלהות
אבודה
לא יודעת לאן ללכת
ולא זוכרת
לא זוכרת
לא זוכרת
את הימים ההם
בהם היית אתי
אני חושבת. |
|
|
אז איך שאני
יושב שם, בחדר
שלי, פתאום אני
שומע קול. אני
מסתכל מהחלון,
לא רואה כלום.
פתאום עוד פעם
הקול הזה. אני
פותח את הדלת
וצועק "מישהו
בבית?" אף אחד
לא עונה. אני
חוזר לחדר. שוב
הקול הזה. אני
מנסה לשמוע
מאיפה הקולות
מגיעים. בסוף
אני מגלה שהם
מהבטן שלי.
(מתוך ספר
הציטוטים
המפוברקים
המפוברק) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.