איבדתי את ההתרגשות מהדברים הקטנים והיפים של החיים.
מהפנים שכ"כ רציתי לשכוח, ועכשיו אני מתאמצת לזכור.

הלוואי ויש עוד תחנות ברכבת, שזאת לא התחנה האחרונה...שלא אסע
למקום ממנו באתי, שלא אחזור לאחור.

הכרטיסן, הנוסעים, כל הפרצופים שראיתי ובטח לא אראה יותר.
הזיכרונות, השכחה, החלומות, האכזבות, האהבות, השנאות...
השכחה.
כל הדברים שהיו ואני לא אזכור... שלא יהיו משמעותיים לאף אחד.
שעוד 50 או 100 שנה אף אחד לא ידע עליהם, לא ידע שהייתי בכלל.
שנראים כ"כ חשובים עכשיו.
ומחר יאבדו כל ערך.
אפילו בשבילי...
בעיקר בשבילי.