ערב, חושך והיא חיכתה.
היא ישבה בחדר וחייכה לעצמה, היא נראתה כל כך שלווה מבחוץ, אבל
מבפנים הכל סער בה, זיכרונות, מחשבות, תקוות, הבטחות שהבטיחה
בשבילו אבל זנחה...
הגיעה השעה שבע, היא קמה מהכסא, הסתכלה במראה, ויצאה החוצה,
היא התחילה להתקדם בקצב מהיר, בקצב ממש מהיר, כי היא ידעה שהיא
לא רוצה לפספס אפילו דקה אחת איתו, כי היא ידעה שהוא בא
מרחוק...
היא עלתה על האוטובוס וישבה בספסל האחורי ליד החלון, בדיוק כמו
בכל יום בחודש הזה. משקפי שמש גדולות כיסו את פניה, למרות שזו
הייתה שעת שקיעה. היא אהבה את הרגשת הריחוק המסויימת הזו בכל
פעם שהיא באה אליו. היא רצתה שלא יכירו אותה, שלא יראו כמה
שהיא מתגעגעת אליו, שלא ידעו, שכל יום היא מחכה רק לו. אבל זה
אף פעם לא הצליח, כי תמיד בדרכה המיוחדת היא חייכה, ומיד ראו
על פניה כל רגש או צביטה קטנה בלב.
הנה הגיעה התחנה שלה, אווץ`, צביטה בלב, וחצי חיוך עלה על
פניה. תחושה של משהו חדש הציפה אותה, תחושה של סוד, סוד כמוס,
והוא, רק שלה.
היא ירדה מהאוטובוס אל כיוון הטיילת, מליון זוגות צעירים ישבו
על החוף, זה היה אמצע יולי, בזמן שקיעה, והיא רק חיכתה כבר
להגיע אליו.
ככל שהתקרבה הגעגועים התגברו, והלב שלה דפק מהר יותר ויותר,
מצד שמאל מוכר ארטיקים בדרכו הביתה נופף לה לשלום, והיא שקועה
בעצמה.
הוא שם, מרחוק...
היא עדיין לא מספיק קרובה בכדי לראות, אבל היא יודעת שהוא שם,
שהוא מחכה לה, כמו שהוא מחכה בכל ערב כבר חודש... ובכל ערב
מחדש, היא שוכחת את ההבטחה שהבטיחה לעצמה יום לפני, היא שוכחת
שהבטיחה לא לפגוש אותו יותר, היא שוכחת כל פעם מחדש, כמה שהקשר
איתו פוגע בה.
היא מתקרבת אליו, והוא אליה, ופתאום הרעש של הגלים עוצר והיא
מביטה רק בו. היא שונאת אותו, אבל מכורה אליו. אף אחד לא מכיר
אותו מלבדה, הוא רק שלה, הוא הסוד היחידי שלה, והיא כל עולמו.
על החוף, ילדים משחקים בשטויות ושקרים לבנים, ואת השקר הגדול
שלה, עדיין אף אחד לא חשף. היא קיוותה שהאמת לעולם לא תצא
לאור, שהיא תוכל להישאר איתו בדיוק ככה, בדיוק איך שהיא עכשיו,
למרות שבלבה היא ידעה שהוא ידע הכל...
הוא הבטיח שיבוא בכל זמן שהיא תקרא לו, אבל היא מעולם לא קראה,
כי העולם כולו שלו, והוא מכיר רק אותה...
וככה עבר לו חודש, בלילות היא איתו ובימים היא שונה. מסתובבת
כמו זרה בעיר חדשה ומוכרת, ופתאום אדם זר מזכיר לה אותו,
ופתאום, גם היא לעצמה נראית קצת שונה...
והעיר תמיד מאחוריה, והעולם... הוא כולו שלו.
הוא יחזור שוב בקיץ הבא, בדיוק שם, באותה נקודה, ליד הים.
הוא ביקש שרק תקרא לו, אבל היא לא תאמר מילה...