שיער שחור נופל על כתפיה בעדינות נצחית. היא מחייכת במבוכה.
כתפיה חשופות, כמו שהייתה חשופה נשמתה. היא מאושרת עכשיו.
זוכרת אותה מאז שהייתה קטנה. הוא אומר, והיא עונה. והכל נגמר
בנשימה. מביטה בעיניו, כמו תמיד - מחפשת תשובה. הוא עוצר לרגע,
מהסס מה יענה לה. הניצוץ בעיניים כבר לא אותו ניצוץ, החיוך כבר
דהה, יושבת בפינת חדרה, מבולבלת, עייפה.

ראיתי אותה. היא נכנסה בצעד מהוסס לביתי. לקח לי זמן להבין מי
היא. והיא לא הבינה שלא זהיתי אותה. בקול דורש שאלה אם אחבק
אותה. הרגליים קרסו, הידיים שלה נכנסו דרך עורי, חותכות
וקורעות כל פיסת שריר בגופי. לא השתנתה. שיער שחור אסוף,
עיניים עייפות, הנפש מדממת, והיא רוצה תשובות.

יושבות על כוס קפה, כמו אנשים מתורבתים. אני לא מסוגלת לאסוף
את שבריי בכדי להוציא מעצמי מילה. היא מחייכת חיוך מאולץ,
משתדלת להביט קדימה. יושבות כך יותר משעה, היא מספרת את מה
שעברה.

שלוש שנים עברו מאז, ופתאום הופיעה בפתח ביתי. הייתי כל כך
המומה שלא זיהיתי אותה. אוכלת את עצמי מבפנים, "איך יכולת לא
לזהות אותה, טיפשה!". היא עזבה לפני זמן מה, ואני עוד לא
מסוגלת לעכל מה קרה.

"אנחנו גרים ביחד כבר חצי שנה". שתיקה. וכל מה שאני רוצה הוא
לספר לה שאני מצטערת, שאני לא יכולה לחיות בלעדיה. להגיד
שהתגעגעתי, ושהיא הייתה חסרה. לא מסוגלת להגיב על דבריה. וכך
יושבות בשתיקה.

רגליים נושאות אותי רחוק, ועיניי לא שמות לב לשינויים בנוף
סביבי. הלב פועם בקצב לא סדיר. תמונות שלה, לפני כמה שנים.
הילדה היפה, הדברים הקטנים. הנשימה שלי נעצרת, הלב מחסיר
פעימה, עוצרת, נופלת על ברכיי. לא מסוגלת אפילו להרים את מבטי
קדימה.

אומרת שאחותה ילדה לפני שבועיים. אני מחזיקה את עצמי, מצמידה
לכסא בכוח כדי לא להראות שום רגש. והוא עוזר לה ולאחותה. ובכלל
הוא מקסים, היא אומרת. ואז עוצרת לשניה...

אני לא מאמינה שהיא אמרה את זה. מתאפקת לא להגיב. עוצרת דמעות
מלהיווצר. עוד יהיה לך זמן לבכות, לוחשת לעצמי בשקט. היא
ממשיכה לדבר כאילו הכל נשאר כמו שהיה. ואצלי בראש עוד מהדהדת
הפתעה. החתונה בעוד חצי שנה.
ומה יכולתי לעשות, הרי עדיין אוהבת אותה...