הוא תכנן לרצוח את המטרה שלו בלילה.
הרי שבלילה, מן הסתם, אתה חש בטוח, השעה הכי בטוחה, השעה בה
החושים כהים, הכל דהוי, כשמיצית את היום, מגיע הלילה.
בלילה ישנים, בלילה כבר אין מה לעשות, כשמיצית את ענייני היום,
הדבר הברורים והגלויים מאליו, אתה ישן.
במידה ואתה צעיר, אתה בוודאי לא תישן בלילה, והסיבה היא מאוד
ברורה, אין התחייבויות, אין גבולות, תעשה הכל כדי לנצל כל מה
שניתן לנצל.
פרופסור לפסיכולוגיה אברם שפיגל-כהן, 54, זקן אחד, המטרה, זה
היה ברור שיישן מוקדם. הוא העריך שהשעה המאוחרת ביותר בה
ייפרוש למיטתו תהיה 22:00.
כל כך ברור, שהוא ידע בוודאות שהוא יישאר ער, ימתין לו.
מצד שני, הוא יכל לדעת שגם חשב על זה, מומחים לפסיכולוגיה...
הרוצח הכין את נשקו, במיומנות הוא הבריג את הקנה למקומו, חיבר
את הכוונת, מתח וכוונן, כוונן ומתח, ובסופו של דבר אחז בידיו
את רובה הצלפים לאחר כ5 דקות של מלאכת הרכבה, ממש כמו לגו, רק
שהקוביות האלה מסוגלות לספק לך מאסר עולם.
הוא התמקם מאחורי שני פחי אשפה, הצחנה שעלתה מהם לא טשטשה את
חושיו, ולא השפיעה עליו כלל, הוא היה עירני ומרוכז, ודרוך
כרובה בו אחז.
הוא ייצב את הרובה ואחז בו בשתי ידיים, מכוון לחלון הבית
הפרטי.
להפתעתו הרבה הוא זיהה אותו, התאמה מצויינת, ממש זהה לתמונה בה
אחז.
הוא התכונן וחשב לעצמו בשניה לפני שסחט את ההדק, כמה קלה הייתה
ההתנקשות...
למחרת בעיתון, כך שקע במחשבותיו, ייכתב באותיות קידוש לבנה,
"אברם שפיגל-כהן, נמצא מת בדירתו, שעות ספורות לאחר שנמסר לידו
מידע על הרצח המתוכנן לו".
לפתע קול חדש מהדהד בראשו... אולי הוא יותר חכם מזה?
כמובן, החלון עשוי זכוכית ממוגנת, הוא בחן בעינו המיומנת.
הוא החליט לבצע את העבודה מטווח קרוב.
בעודו ממהר, כפוף ולבוש בבגדי הסוואה, מהפחים מאחוריהם הכין את
רובה הצלפים, אל המכונית של הפרופסור לפסיכולוגיה.
הוא שלף מתרמילו קאטר ועמד ללחוץ את השתי הידיות ולחתוך את
הבלמים, כשלפתע הבחין בחוט נוסף הכרוף סביב הבלמים.
אזעקה? חשב הרוצח, אך בליבו גם ידע כי הפסיכולוג הכין לו ביצת
"הפצצה".
הרוצח החל להזיע, הוא מתוחכם משחשב, אך לא לאבד עשתונות, אפשר
לחסל את אברם הזה בלי בעיות.
הוא התגלגל קדימה לעבר תיבת הדואר, ותכנן כיצד יתקין את מלכודת
הנפץ...
אך ברגע שרק חשב לפתוח את התיבה ידע שממתינה מלכודת הנפץ של
המטרה..
הרוצח נלחץ וקפץ לעבר המכונית שנית. מיד שלף את הכפפות ושלף את
הסכין מנדנה.
אם זה דורש לכלוך, אתלכלך, חשב הרוצח, כמעט חסר אונים.
אך, כמובן, הבית לא יהיה חדיר.
הרוצח עצר וחשב, ארובה, לא, מכונית, לא, חלון, לא, תיבת דואר,
לא..
"...דלת, לא... אז איך תרצח אותי?" אמר אברם, בעודו מביט ברוצח
בזלזול.
הרוצח פרץ בבכי, הביט בעיניו של הפרופסור בשנאה וזינק עליו.
הפרופסור דילג בקלילות לצד כאילו היה זה משחק.
הרוצח, דמעות בעיניו, זרק את הסכין לכיוונו של פרופסור אברם.
הפרופסור צחק ופשוט התכופף.
הסכין ניתר על המדרכה כשהחמיץ את הפרופסור והשמיע קול מתכתי.
הרוצח שלף אקדח וכיוון לעבר הפרופסור.
"בחייך, הרי שנינו יודעים שהתפקיד שלך להיות שקט, לא מקצועי
לירות בי באמצע הרחוב, אין אני צודק?" צחקק הפרופסור ותקע סיגר
בפיו.
הרוצח נכנע, הוא השיב את האקדח לנרתיק.
"ילד טוב." אמר הפרופסור וצחק "חברים?" אמר בנימה מפייסת.
הרוצח הביט באברם בגועל, הסתובב לאחור ופרץ בריצה.
הרוצח רץ, הוא בקושי הספיק לשמוע את צחוקו המרושע, הוא לא הריח
את הטבק שנדף ממנו, אך הוא חש במטר כדורים כשהביט לאחור, רואה
את אברם אוחז במקלע.
"אתה השביעי שלי" אמר וחייך "בר מזל..." הספיק הרוצח לשמוע
לפני שהכל דהה ונעלם מול עיניו הכהות...