כשהייתי בכיתה ב' וגרתי עם הורי אבי, הייתה לי חברה שגרה אתנו
בבניין. בעצם, זאת הייתה החברה הראשונה שהייתה לי. לפני כן,
היה לי חבר. תכננו להתחתן והכול. אבל אז התחלתי ללכת לבי"ס
והחלטתי לא להתחתן לעולם. אולי בגלל הסרטים של אימא ואבא,
ואולי בגלל שהבנות בגיל הזה רואות את הבנים כיצורים ברברים
וחסרי חשיבות (לא בלי סיבה, יש לציין). כשהייתי קטנה, יכולתי
לבלות יום שלם עם ילדה ולמחרת לא לחשוב עליה כלל. רק את בת
השכנים (שהיו גם החברים של ההורים, וגם עבדו אתם) הכרתי לאורך
זמן, אך חברות לא נהיינו. הייתה בינינו יותר מדי קנאה ותחרות,
על הדברים הכי מטופשים (מי מציירת הכי יפה ולמי יש תחפושת יותר
יפה לנשף השנה החדשה).
עד שבכיתה ב', התחברתי עם מרינה. היא הייתה ילדה עם דמיון
מדהים. אחריה, היו לי עוד כמה חברות כאלה. אני חייבת לציין
שדמיון מדהים זה נוטה להתנדף בגילאי 12-13, ובמקרים נדירים
נשאר עד גיל 17. וזה תמיד קשור איכשהו לתחילת ההתעניינות באותם
הברברים הקטנים שהזכרתי קודם - ולא רק התעניינות (זה תמיד
היה), אלא גם צורך לעשות עם זה משהו.
באחד המשחקים שלי עם מרינה, יצא שאני חייבת למות (: לא זוכרת
למה, בטח הפסדתי במשהו. היא ציירה קבר, בגיר, על הקיר. ואז
שאלה אותי: "את יהודיה או רוסיה? אם את יהודיה - אצייר על הקבר
כוכב משושה, ואם רוסיה - כוכב מחומש." ידעתי מה זה כוכב מחומש
- זה הסמל של ברית המועצות. כוכבים ענקיים כאלה, עשויי אבני
אודם, מוצבים על פסגות הקרמלין. כל כך חמדתי אבני חן באותו
גיל, במיוחד אם היו בגודל לא טבעי (ואולי הייתי מושפעת מהספר
על המומינים?) שחלמתי לא פעם לתלוש אותם משם ולשמור אותם
לעצמי. אבל מה זה כוכב משושה לא ידעתי...
"אני, למשל, רוסיה", היא אמרה לי. "ואת, מה את?" לא נהגתי לשקר
בשאלות כאלה. אם כי גם להגיד את האמת היה יכול להיות מסוכן. זה
המסר שקיבלתי בבית. בסוף כיתה א' (כשגרתי עם הוריי), הצצתי
לתוך התיק האישי שלי ומצאתי שכתוב שם "רוסיה". הרגשתי שהוריי
ירקו עליי בכך שכתבו שקר כזה. אך לא העזתי להעיר למורה. למרות
שבעניינים אחרים, הייתי מעירה לה, ומסתבכת. המורה היה כל
יכול.
בפעמים אחרות, כשניסו לתחקר אותי על מוצאי, שתקתי בחקירה כמו
פרטיזן. את שם המשפחה שלי לא הסתרתי, ואת הפרצוף היה עוד יותר
קשה להסתיר, אז יצאתי מנקודת הנחה שמי שמתחקר אותי, יודע את
התשובה, וכל רצונו הוא לבדוק אם אני נשברת. אבל זאת הייתה חברה
שלי. התבאסתי מכך שהיא רוסיה. כמה עדיף היה לו הייתה יהודיה!
וכמה עדיף היה אם כולם מסביבי היו יהודים. מזל שאנחנו עוזבים
בקרוב. אבל חבל שהיא לא יהודיה, ולא תעזוב אתנו... אז שיקרתי.
לא רציתי שהרוסיה הזאת תרגיש שיש לה סיבה לזלזל בי. "אני
רוסיה", אמרתי לה, וכוכב מחומש הופיע על הקבר.
בבית שאלתי את סבתא מה זה כוכב משושה. היא אמרה שזה מגן דוד,
סמל היהודים. וואלה, חשבתי, ולא שאלתי יותר. סבא וסבתא היו
מדברים הרבה יידיש ביניהם. אבל אז לא בער לי להבין הכול.
בלילה חשבתי אם הגזע שלי היה משתנה אם היו עושים לי עירוי דם.
של כל הדם. ידעתי איזה אחוז יש לי בדם מכל דבר, ושאלתי את עצמי
האם זה יכול להשתנות. פחדתי למות, כי אמרו לי שאין חיים אחרי
המוות. פחד המוות שאנחנו ידענו, לא מוכר לכולם. חשבתי שמזה
כמיליון שנה אין בעולם אנשים מאמינים.
אחר כך אמרו לי שמרינה ומשפחתה עלו לארץ. "למה היא שיקרה לי
אז?" חשבתי, "ולמה גרמה לי לשקר?" הרי היא, בתור יהודיה, הייתה
צריכה להבין באיזה מצב לא נעים היא העמידה אותי. להמציא
ולדמיין דברים זה משהו אחד, אבל לשקר בנושאים כאלה...
בכיתה ג', כשגרתי אצל הורי אמי, נתבקשנו לכתוב חיבור על החבר
הכי טוב שלנו. אני כתבתי חיבור על כך שאין לי חברים אמיתיים,
וגם מניתי סיבות. הנה חלק שאני זוכרת: אני עוברת ממקום למקום
ומבי"ס לבי"ס, אני לא יוזמת יחסים, אני לא מקללת ולא אוהבת
כשמקללים אותי גם אם זה מתוך חיבה.
בסוף כיתה ג' חזרתי לצ'רנוביץ, והתכוננו לעלייה ארצה.
לפני שעלינו לרכבת בכיוון רומניה (תחנת ביניים בדרך ארצה), סבא
שלי התחיל להסביר לי משהו על להיות יהודי ועל אלוהים. לא הבנתי
את הקשר בין הדברים. הרי סבא שלי תמיד אמר לי קודם שאין
אלוהים, ושרק לאנשים מאמינים (שלא קיימים - בוודאי לא
במשפחתנו, היהודית) מותר להשתמש בביטויים כמו "תודה לאל"
ו"ברוך השם" - שהיו נפלטים לי לפעמים.



ואז עליתי ארצה. והבנתי מה סבא ניסה להגיד לי, כשהשקר הפך
לאמת.





מרינה, אם את קוראת שורות אלה, האם את זוכרת את זה? והאם את
זוכרת אותי? או שמא שכחת, כמו שהן כולן שכחו...?