איזה תלתלים יש לו, כל כך משגע, רק חבל שאני אלרגית לכלבים.
מצחיק, לחשוב לרגע שהוא עצמו כלב, השחצן הזה, ככה זה, אתה משיג
לעצמך איזה כלב שננטש מצער בעלי חיים ומפיג את בדידותך. צעיר
לנצח... ילד בן שלושים יש לו חום גבוה. רק שבנתיים אני זו שלה
יש חום גבוה בכל פעם שהוא מגיע אליי לקופה ואני מריחה את הריח
המתקתק המשגע של הבושם שלו. הנה קו חמש מגיע, אני מקווה שאספיק
היום הכל, גם להסתפר, גם להוריד שערות ברגליים וגם למצוא
תחתונים מתאימים לפני האירוע.
רלי התיישבה במקום הפנוי על הספסל האחורי של המונית וסרקה
במבטה את היושבים סביב. היא זרקה מבט אחרון לעבר מקום עבודתה,
לראות עם שושי הקופאית מחזירה לה מבט לפני שהמונית העלתה אדי
דיזל לאוויר, חוצה את הרמזור של צומת ארלוזרוב ודיזנגוף. איך
הם תמיד מגיעים לפני האוטובוס, כמו דג פרזיט שנצמד לכריש,
מסכנים הנהגים של דן, בטח הם מה זה מתוסכלים מהאלה, איך אותו
נהג דן אז שיגע לי את השכל, קרא להם חאפרים וקילל והתעצבן, היה
חמוד דווקא, אבל מצידי, מה איכפת לי, ה'חאפרים' האלה עוצרים
איפה שאני אומרת, ככה יותר טוב בשבילי. יאללה, אני מקווה להגיע
בזמן, יוסי יהרוג אותי אם אאחר לו גם הפעם, לצאת לאירוע משפחתי
זו התקדמות ביחסים שלנו. הוא לא קולט כי ככה זה בנות. אף פעם
אין להן מספיק זמן. "הנה, חמישה שקלים, תעבירי בבקשה לנהג",
אמרה רלי לאישה המבוגרת שישבה לפניה והציצה בדף הראשי של
העיתון ישראלי בו עיין הבחור שישב לצידה. "ראש ממשלת בריטניה
מגיע לביקור בישראל; אנשי שדרות בדרך לחופשה באילת; המספרים
הזוכים בלוטו הם...", אני לא יודעת איך לספר לו על כך, לא רק
שהוא לא יאמין לי, הרי אני בעצמי לא מאמינה לכך, עורך דין
מלונדון מתקשר אליי לסלולרי וקורא בשמי הפרטי, מאין הוא יודע
את שמי הפרטי ואיך הוא בכלל הגיע אליי, מחפש אותי... וממתי יש
לי קרוב משפחה רחוק מלונדון, ועוד אחד שמתכוון להוריש לי את כל
הונו הפרטי כי אני, מלי לוי המרוקאית, קרובת המשפחה היחידה
שנותרה לו ולכן זו שלה הוא מעביר את כל כספו. אם האחיות
הסתומות שלי היו בקשר איתי אז הייתי מבררת איתם, אולי הם שמעו
עליו מאמא או אבא זיכרונם לברכה, ובכלל מי היה מאמין שיש
מרוקאים בלונדון. מה אני בכלל מתייחסת לשטות הזו, הכל שקר וגם
האמת שאין לי מושג כמה מרוקאים יש בלונדון, הרי מעולם לא הייתי
שם ואת מי זה מעניין בכלל, עם המשכורת שלי, מקסימום אני יכולה
לנסוע לחופשה באילת וזה רק בזכות כל הקופונים האלה שאני גוזרת
ואוספת כבר חצי שנה. נראה לי מוזר כל הסיפור הזה, מריח לא טוב.
בטח עוד אחד מאלה שמטרידים בטלפון. ככה זה, מי שאין לו, חושבים
שהוא טיפש ושיותר קל למכור לו סיפורים, לתת לו להרגיש שהוא...
כמו עם החטיפים ליד הקופה, קשה לאנשים לעמוד בפני הפיתוי המתוק
שמפיג את הכלום. הייתי צריכה לנתק לו בפנים, עוד לפני שהוא
התחיל לחנטרש לי על כל מיני מסמכים שאני צריכה למלא. אלק עורך
דין, בטח שיחק עם המספר שיראה לי כאילו הוא התקשר מלונדון וגם
על המעטפה, בטח קימבן חותמת של עורך דין ומספר שלא באמת קיים.
מבחינתי, שילך לחפש פראיירים במקום
אחר. תראו את 'זותי', איזה כוסית, מה היא חושבת לעצמה? זה סקסי
זה? הייתי מושכת לה בחגורת הבטן, שיצא לה כל האויר. אני
משתגעת. יו... נו באמת, את כל המונית שירות הסריח זה, רק שלא
ישב קרוב אליי... ומה פתאום הוא נזכר בי אחרי מותו, מה לא היה
לו נעים להפגש איתי לפני שהוא מת.
"נהג, תעצור בקשה כאן, הנה בפינת בן גוריון", קרא אחד
הנוסעים.
תחנה הבאה אני יורדת, גם ככה אני לא אספיק הכל, הייתי קונה
גרביונים וחוסכת מעצמי להוריד השערות ברגליים, מצחיק יהיה
לראות את יוסי ככה מתעצבן עליי כשהוא מגלה כי לא גילחתי את
השערות. אין עליו, ממי שלי, לא יודעת למה אני ככה כל הזמן רוצה
רק לפנק אותו... איזה פוטנציאל יש למקום הזה, אחלה של עסק היה
אפשר לפתוח כאן. עכשיו אם העורך דין הזה לא עבד עליי והכסף
שחסכתי לחופשה באילת לא נזרק לפח אז הייתי קונה את החנות הזו
והופכת אותה לסופר של הלבשה תחתונה. הייתי מחלקת אותו לשני
אגפים: אחד למכירת לבנים ושני לריקודים. עושה פתיחה מפוארת
אחרי חצות עם דוגמניות שיסתובבו עם תחתונים וחזייה, מטריפה
במוזיקה ובמשקאות. אין, כולם יגיעו. ככה זה בדיזינגוף, ג'ונגל,
אמזונס, מי שלא תופס מעצמו, מי שלא צועק, "אני ואני", אף אחד
לא יסתכל לכיוון שלו. וואלה, הייתי מוציאה לו את העיניים
מהחורים לבחור המתולתל המשגע. מצחיק אותי ככה לדמיין אותו עובר
עם הכלב שלו ברחוב ואז נעצר מול הוויטרינה של החנות שלי ושם
בין כל הדוגמניות צמרת הוא מבחין בי. נראה אותו אז זורק עליי
ככה בשרלטנות ארוגנטית מבטים של צפונבון מניאק כמו שהוא זרק
עליי בקופה... וואלה, הייתי מעבירה את כל הכלבים בתל אביב
לנופש בשדרות ורק שאלה הילדים המקריחים כאן בשכונה יתפסו אומץ
להגיד לבחורה משהו ולא רק להציץ לה במחשוף וללכת לעשות ביד מול
המחשב... בכלל איזה רעיון גאוני זה העיתון הזה 'ישראלי', כל כך
מתאים לנו הישראלים, לא אוהבים שמוכרים להם, יענו לא להרגיש
פראיירים ועוד חושבים שהכל מגיע להם ובחינם... אבל מה שכן,
אוהבים לבזבז כאילו אין מחר.
"אני עוד שתי דקות מגיעה... הנה אני רואה אותך, הנה את, את
רואה אותי? אני מנופפת לך". אחת הנוסעות סימנה לנהג לעצור
וירדה מהמונית לפגוש בחברתה. רלי ירדה בעקבותיה וסרקה את גופה
של הצעירה לפני שפנתה לכיוון המספרה. כבר שבוע קודם לכן היא
הזמינה את התור לשעה שבע בערב, כך שתוכל לעצור בדרך חזרה
מהעבודה ועוד להספיק להתארגן לחתונה.
"ממי, לעשות לך את הרגיל?"
"אממ, תעשה לי משהו מיוחד, יש לי השבוע פגישה עם איזה עורך דין
מלונדון, אני רוצה לעשות עליו רושם", אמרה, אינה מתכוונת לשנות
הקבועה שלה, ג'ינג'י צבוע מסולסל שגם כך היתה צעקנית למדי,
וחזרה בה מהרעיון הנועז.
"אז מה אירוע מיוחד?!", שאל ניסים, יודע כי שאלה אחת שלו והן
פותחות את הפה עד שהוא מסיים איתן.
"תתפלא, ירושה ממיליונר אנגלי ואני... קרובת המשפחה היחידה
שנותרה לו", אמרה למעצב השיער שהעביר לעברה מבט מופתע.
"מהסרטים, אני אומרת לך... אתה מדמיין אותי בלונדון נוסעת
בכרכרה ליד השעון הזה... ביג בנד מה שמו או למשל יושבת לארוחת
בוקר בבית קפה יחד עם יו גראנט... או בארמון שלי במרוקו. אתה
יודע, פעם אחרונה שהייתי במרוקו הייתה כשהייתי בת שש ", רלי
לעגה בהנאה צרופה לעצם הרעיון שחייה הולכים להשתנות וניסים
הצטרף אליה, מדמה להנאתו כי דודה העשיר אינו, כי אם אחד מגדולי
מעצבי השיער שזה הלך לעולמו.
"היישר מהוליווד, חמודה, הנה התספורת מוכנה, מה?! איזה מדליקה
את, אש, מלכה מה את אומרת איזה פצצה?" חייך אל החופפת הצעירה,
תוהה מקווה כי אותו מעצב שיער לונדוני היה מרוקאי במוצאו.
"אמרתי לך, את צריכה לבקש תוספת שכר רק על היופי שלך", חייכה
לעברה, עודה חופפת שיער ראשה של לקוחה.
רלי יצאה מהמספרה, מחשבות שונות מילאו את ראשה, היא דמיינה
שטיח אדום נפרס לפניה, מוביל אותה היישר אל לימוזינה לבנה
וארוכה שעצרה במיוחד בשבילה. אדם בעל חזות אנגלית אצילית,
הוריד כובעו לכבודה והנה... היא שם בסופר. אותה סצנה וכל
חברותיה מתבוננות בה בהערצה ובקנאה.
כמה מגוחך לדמיין אותי ככה במדי הסופר יוצאת ונכנסת ללימוזינה,
שושי ותקוה היו מתעלפות שם במקום.
רלי עלתה על מונית השירות. קול זמר מזרחי בקע מן הרדיו, שתי
בנות ניהלו שיחה רועשת ואינטימית כמו שהיו בחדר מבודד. בחור
צעיר אכל במבטיו את אחת הנערות שדאגה להראות לו בברור כי אינה
מעוניינת בו, אינה מעיפה בו אף מבט אחד תמים, שכן היא עסוקה
במילוי מיכל החשיבות העצמית שלה לפול.
מקסימום פספסתי חופשה באילת, אז אצא בשנה הבאה, ביג דיל. מה,
למה שלא יהיו מרוקאים בלונדון, הרי כל פריז שורצת במרוקאים
ואלג'יראים, מה שכן אני בטוחה שהוא לא איזה מעצב אופנה מבריק
שעבר לצד האחר, כמו שניסים הספר תאר אותו. העיקר שמילאתי
המסמכים של העורך דין וכבר שלחתי אותם חזרה עם התשלום לדמי
טיפול. עכשיו מה שנשאר לי זה לתכנן את החנות שלי 'האמזונות'
זאת אומרת ת'רשת שלי כמובן, כמו פנינה רוזנבלום, אבל בענף
ההלבשה התחתונה. אבל רק אם הייתי יודעת לנהל עסק, מה אני בעצם
יודעת מלבד לשבת מול הקופה ולהשתמש בברקוד... ומה תגיד רומנה,
לא רק שהיא בהריון, רק עכשיו פיטרו את חבר שלה מחברת השמירה,
היא ישר תתנפל עליי שאתן לה הלוואה שלעולם לא תחזור אליי, וככה
אאבד את החברה האמיתית היחידה שיש לי בסופר. עדיף שאף אחד לא
ידע מכך, רק צרות מביא הכסף. אני צריכה להיזהר שלא לדבר על זה
עם אף אחד ואם העורך דין יתקשר אליי שאני בעבודה אז לא להתחיל
לדבר איתו שם, אלא לצאת להפסקה וכמה שיותר רחוק מהסופר. ראיתי
איך מזל קלטה עליי היום, היא, יש לה ריח לכסף, כאילו וחיברו לה
אנטנות לראש, פתאום היא מחייכת אליי, נחמדה... העיקר כשביקשתי
ממנה שבוע שעבר להחליף איתי משמרת, היא שלפה איזה תירוץ עלוב,
ככה ממותני הפיל שלה. רק יוסי נשמה שלי, הוא היחיד שאני אספר
לו. איך הוא דואג לקחת אותי לאירועים. ממש לא משנה לי שזו לא
המשפחה שלו באמת, למי זה בעצם משנה, הרי פעם אחרונה דאגנו
לעשות שמח יותר מכל האורחים יחד, אחרי האוכל כמובן. הוי, יראו
אותי מחייכת ככה לעצמי יחשבו שהשתגעתי, איזה קטע היה שבוע
שעבר, ממש באמצע הריקוד הסוער, החלפנו מבטים, קלטנו שקלטו
אותנו ותוך כדי ריקוד יצאנו את האולם אל תוך הלילה. יוסי
הנשמה, הגבר הכי רומנטי בעולם, אין עליו. יו יו יו... הקטנועים
האלה, איזה משוגע, איך הוא חתך ככה את המונית.
קולו של נהג המונית, מוציא ראשו מהחלון וצועק בחימה לעבר רוכב
קטנוע שדפק על פח המונית ונעלם הרחק מלפנים, הפר לרגע את
השלווה במונית.
אני אהיה כמו גיאדמק, אני אתרום לרוכבי הקטנועים כסף שיוכלו
לקנות רכבים... חשבה לעצמה הנוסעת אדומת השיער כשמנגינת 'עין
הנמר' קטעה את רצף מחשבותיה.
רלי פתחה את הטלפון הסלולרי, "הלו ממי, מה נשמע?"
"אחלה, מה איתך?"
"האמת, יש לי בשורות טובות. עוד שבוע אני טסה ללונדון."
"מה?!"
"כן, מה אתה נשמע מופתע כל כך?!"
"מאיפה הבאת את זה פתאום, התחלקת על השכל?"
"מה רע בלעשות קצת שופינג?", ציחקקה רלי.
"הלו, רלי, את בטוחה שזו את, מה קורה לך, השתגעת?"
"לא, לא השתגעתי, פשוט חשבתי כי זה זמן מתאים לבקר קרובי
משפחה"
"אמרת לי שאין לך קרובי משפחה, מאיפה פתאום הם צצו ומאיפה לך
כסף לכל הנסיעה הזו"
"תתפלא, אבל יש לי די והותר"
"הבנתי, עכשיו אני מציע שתספרי לי מה הקטע שלך לפני שאני
אתעצבן"
"האמת שזו לא שיחה לטלפון"
"מה פתאום לא שיחה לטלפון, ספרי הכל, אל תבלבלי לי בביצים",
הרים קולו שוב.
"בוא נגיד שאם הייתי רוצה הייתי יכולה לעזוב את הסופר ולצאת
להסתובב בעולם ככה כמה שבא לי, והחנות להלבשה תחתונה שסיפרתי
לך שאני חולמת לפתוח, אז...", אמרה רלי וחייכה לעברו של האיש
המבוגר שישב מצידה השני של המונית.
"טוב, די לשגע אותי, אם החלטת לשגע אותי אז אין לי זמן לזה
עכשיו, אני באמצע העבודה, נדבר בערב"
"טוב, אני אספר ממש בקצרה, האמת היא שקיבלתי ירושה גדולה, ככה
שאתה יכול להגיד לגיאדמק שיש לו עכשיו מתחרה לראשות עיריית
ירושלים", ציחקקה בשנית.
"וואלה, התחרפת על כל הראש, חצי שנה אני מכיר אותך ובסוף מתברר
שאת בכלל לא מי שחשבתי. יש לך עוד משהו שאני צריך לדעת עליך,
את יודעת, כל מיני דברים שלא סיפרת לי על עצמך?"
"מה פתאום, השתגעת? גם אני מספרת לך וגם אתה עושה עליי
פוזות?"
"מצטער ממי, תשמעי נפגש בערב ותספרי לי הכל, אני חייב לסיים
וגם את יודעת, סיפרתי לך על האקסית שלי, שנה אני איתה ביחד
ובסוף אני מוצא אותה מאושפזת באברבנל, התחרפנה זאתי".
"כן אני יודעת, רגע, יש לי ממתינה, אולי זה... יאללה ביי"
"רלי, מה שלומך, זו ציפי"
"היי ציפי, נשמה שלי מה קורה, נו מה קנית לי?", השיבה מאוכזבת
כמהה שלא היה זה העורך דין מצדו השני של הקו.
"ממי, יש לי משהו לספר לך", הוסיפה ציפי והנמיכה את קולה.
"יו, איזה מתוקה. גם לי יש הפתעה בשבילך, אבל ספרי את קודם"
"לא, לא, ספרי את"
"מה פתאום, לי יש יום הולדת אז יאללה דברי", השיבה רלי
בעליזות.
"כן אבל רק בעוד שבועיים"
"נו..."
"טוב, תשמעי, ממי אני מה זה מצטערת שלא אהיה כאן ליום הולדת
שלך, אני יודעת שנפגעת אבל את בטח מבינה", אמרה ציפי ועצרה
לרגע את שטף הדיבור, "אני יודעת שקבענו לחגוג מחר את יום
ההולדת שלך כי אני טסה אבל... יו, את תהרגי אותי, אני מה זה
מצטערת, אני פשוט חייבת לבטל גם את הפגישה למחר. אין לי ברירה,
את יודעת, בגלל השביתה שאמורה להתחיל במשק, פשוט, אני הקדמתי
את הטיסה אחרת...", המשיכה מסבירה כשמצידו השני של הקו נשמעה
רק שתיקה.
"ברגעים הקשים מגלים מי חברה אמיתית ומי לא", הטיפה רלי בטון
מאיים, "אבל אני אסלח לך", הוסיפה וטון הדיבור שלה הפך במפתיע
לאוהד ומשובב, "את יודעת למה?!", המשיכה, אינה מחכה לתגובה,
"כי נחגוג יחד בלונדון. כבר קבעתי ללכת מחר לסוכנות הנסיעות
ולקנות כרטיס טיסה. נראה לך שאני לא אחגוג את יום ההולדת שלי
עם החברה הכי טובה שלי?!"
"ותגידי, מה עם יוסי, הוא בא איתך?", התפרצה ציפי לדברי
חברתה.
"בטח שלא, עוד לא הספקתי להגיד לו, אבל נראה לך שהוא יקבל ככה
סתם חופשה מהעבודה? שאני אחזור מלונדון נחגוג יחד".
"אבל..."
"יוסי שלי הוא הגבר הכי מבין ותומך בעולם, לא רק שהוא יגיד לי
לטוס אלא הוא אפילו יציע לממן לי הטיסה, איך שאני מכירה אותו."
"ומה תעשי שם בדיוק, טיול מאורגן, יש לך קרובי משפחה שם?",
עצרה אותה ציפי.
"אולי", הוסיפה וצחקקה, "האמת, זה ישמע לך מה זה מוזר, את פשוט
לא תאמיני לזה", אמרה כשמהצד השני של הקו נשמע קול בכי.
"מה קרה, ציפי, את בסדר?"
"כן! כן! ממי, היום אני כבר מסוגלת להאמין להכל! יו, אני לא
מאמינה, את פשוט הכי בעולם. מה זה הבכת אותי עכשיו, את כל כך
נשמה אליי ואני סתם... איזה כיף, יו...", קראה ציפי, "תשמעי,
אני חייבת להתוודא בפניך, אני... אני מה זה מצטערת שהברזתי לך
ככה, כבר פעמיים עכשיו. את מבינה הייתי לחוצה בזמן, כל העניין
הזה עם המשפחה עכשיו, חוזים, משפטים, בלגנים. לא סיפרתי לך,
פשוט... פחדתי שתקנאי והחברות שלנו תיהרס בגלל... כסף"
"שאני אקנא? בזה שאת לא מספרת לי? אני מה זה בשוק! ואני חשבתי
שאת החברה הכי טובה שלי"
"תאמיני לי שאם זה היה עניין רגיל הייתי מספרת לך, את יודעת
שאני מספרת לך הכל!"
"כן, ממש הכל!", מחתה רלי, "ושאני אקנא, וואלה מי היה שומע,
למה מה יש לך שאין לי?", קראה נרגזת.
"די, ממי, נשמה, בדיוק מזה פחדתי, שזה יקרה לנו אם אספר לך"
"לכי יא זונה, מה פתאום שתחשבי דבר כזה בכלל?"
"נשמה, אל תכעסי שלא סיפרתי לך עדיין אבל התכוונתי לספר
כשאחזור מלונדון. פשוט קיבלתי ירושה והייתי חייבת להזיז
עניינים ומהר. אלף דולר שילמתי לעורך דין בשביל שהוא יטפל לי
בעניין ומהר".
"ציפי! רגע אחד, רגע אחד! מה השם שלו?", התפרצה רלי לדברי
חברתה.
"...וגם פחדתי לפספס אותה, את יודעת איך זה בדברים האלה, בלי
עורך דין לא משיגים שום דבר ו... מה נשמה, מה רצית, השם של
מי?", תמהה ציפי משאלתה של חברתה. "השם של מי?"
"של העורך דין הזה שסיפר לך על הירושה", אמרה בהתרגשות.
שערות פרקי ידיה סמרו זמן ששמעה את שמו. היא ניתקה את השיחה
וגלגלה בראשה את אירועי השבועיים האחרונים, זמן שהטלפון המשיך
מצלצל שוב ושוב. |